האידאולוגיה של הציונות הדתית ושל תנועת בני עקיבא מושתתת על שלושה יסודות: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
כל צלע במשולש הערכים חשובה בפני עצמה, ויחד הן יוצרות משולש איתן.
יסודות אלו משפיעים על אורח חייו היום-יומי של כל אחד מבני הציונות הדתית, מתווים דרך ומציבים משימות לציבור כולו. בירור דרכה של בני עקיבא ושל הציונות הדתית בסיסי לכל אחד מאיתנו כדי לבחור נכון את בחירותיו על פי השקפתו.
- כרטיסיות דילמות (מומלץ להדפיס ולהדביק על בריסטול)
- קטעים מצולמים
- מקורות להרחבה: נספח 6
- החניכים יבינו את ההשלכות הנובעות מהתמקדות באחד משלושת קודקודי המשולש תורה-עם-ארץ
- החניכים ייחוו את הפער בין השאיפה לבין המציאות במימוש ערכים אלו
- החניכים ישתפו כיצד מיישמים ערכים אלו בחייהם
- אילו ערכים באים לידי ביטוי הכי הרבה?
- האם יש ערך בעיניכם שתמיד יעמוד בראש סדר העדיפויות, ורק בו יש להתמקד?
- האם יש דוגמאות שבהן אין לכם התלבטות איך להכריע? מדוע?
- מה התוצאה של התעלמות משאר הערכים?
סכמו את הדיון: הבנו שארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל הם ערכים המנחים הרבה מההחלטות שהציבור הישראלי צריך להכריע בהן. כמו כן נחשפנו למצבים שבהם ערך אחד נדרש לגבור על ערך אחר, וניסינו להבין מהי הדרך הנכונה לעשות זאת ולהבין את ההשלכות של כל בחירה שנבחר, הן כציבור והן כפרטים.
-
1. התנגשויות בין ערכי המשולש
- תחבורה ציבורית בשבת
- התיישבות בארץ ישראל
- התנתקות
- פתיחת עסקים בשבת
- איסור מכירת חמץ בפסח
- חוק יום כיפור
- חוק הגיוס
- גרעינים תורניים
- השתתפות בני עקיבא בהפגנות פוליטיות
- התיישבות בארץ ישראל בזמן סכנה
-
2. לימוד
לימוד (מבוסס על https://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2010/09/bereshit-parasha-5771.html):
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א)
"בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב, ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
"בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח, כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו (ובכתיב תבואתה)".
מה קודם למה?
"אמר רשב"י כתיב (ישעיה סה) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכות' על אחת כמה וכמה" (קהלת רבה א).
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם" (סוטה יד ע"א).
-
3. משמעות המונחים עם ישראל וארץ ישראל על פי תורת ישראל
עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל
עם – חיבור לעם ישראל כולו, הכרה בחשיבות הקשר שלנו לכלל עם ישראל וברצון לקירובו
תורה – הבנה כי התורה היא המנחה את אורח חיינו ואת בחירותינו. חיוב וקשר עמוק למצוות ולרוח התורה בכל שלב ורגע בחיינו
ארץ – קשר לארץ ישראל וליישובה מתוך הכרה בחשיבות פיתוחה והיכולת לממש בה את המצוות כעם היושב בארצו
-
4. אורי אורבך וחיים ולדר:
אורי אורבך
הוא צעיר בן 24, חרדי מלידה, גר בירושלים.
בעולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד הביטלס, שלום חנוך, עמוס עוז, "מבית אלפא עד נהלל", חיים יבין, פרס נובל, כ"ט בנובמבר, הבימה, הפקולטה לחקלאות, חנה סנש, קידה שעירה, חייקה גרוסמן, ריטה ורמי. הוא שמע מילה פה מילה שם, אבל הוא לא ממש מבחין בין ידיעות למעריב. עיתון הארץ או מקור ראשון מעולם לא ראה, בטח לא קנה. הוא לא זוכר שמות של חמישה רמטכ"לים, לא תקבלו תשובה אם תשאלו אותו מי אלה התרנגולים ומה זה משפט קונסטיטוציוני. הוא יודע מילים בודדות באנגלית וכלום במתמטיקה, רק חיבור חיסור כפל וחילוק. פיזיקה וכימיה מחוץ לתחום, ספרות עברית מעולם לא קרא, וכנראה גם לא יקרא ספרות יפה, שירה עברית, ספר חדש בהוצאת עם עובד.
המחקר החדש באוניברסיטה על מגדר וזהות לא יובא לידיעתו, גם לא התצוגה החדשה בגלריית עמליה ארבל. הדיון על חופש הדיבור ועל מדיניות הרווחה במשנה סוציאלי-דמוקרטית לעולם לא יחצה את המסננת שלו.
אולי הוא שמע משהו מהמושגים הללו באקראי, אבל אף אחד מהמינוחים, השמות, הטעמים, הספרים והנושאים הללו לא מדבר אליו. אף אחת מהמילים: אום-כולתום, חשבון דיפרנציאלי, יחידה 669 ואדמונדו דה-אמיצ'יס לא מוכרת לו. בלוטות האקטואליה והנוסטלגיה של גיורא שפיגל, טלעד, אהרון אפלפלד, יובנטוס, חנוך לוין, דגניה.
הוא חרדי, ואין לו מושג!
הוא צעיר בן 24, חילוני מלידה, גר בירושלים.
בעולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד חסידי קרלין, הסטייפלר, החזון איש והרב כהנמן. "תהא השעה הזאת שעת רחמים", קידוש השם, זצוק"ל, איצקוביץ, חוג חת"ם סופר, ישיבת המתמידים, השיעור השבועי ו"שירו למלך". הוא שמע משהו פה ושם, אבל הוא לא מבדיל בין המודיע ליתד נאמן. שבעון חרדי מעולם לא נפל לידיו, והוא לא מכיר שמות של שלושה גדולי תורה. לא תקבלו תשובה אם תשאלו אותו מה זה "תוספות" ומי זה הרבי מסאטמר. הוא יודע מילים בודדות בארמית: רחמנא ליצלן ואדרבה, אבל לא מבין כתב רש"י.
חומש הוא קורא בשגיאות נוראיות, הוא לא ידוע על קיומם של הריטב"א והמהרש"א, תוספות יום טוב וקידוש לבנה. הוא ניזון ממקורות רבים, אבל מעולם לא שמע ויכוח על דין גרמא ועל שלוחו של אדם כמותו. לא פתח את הספר שמירת שבת כהלכתה, אין בעברית שלו "מַחְשוֹבֶה" ו"מה הפשט?", הגבהה וגלילה, זעקת היתומים וביטול תורה. הוא לא מבדיל בין ראשונים ואחרונים. אף אחד מהמושגים כלי שלישי, המשגיח, האדמו"ר הזקן, כּוֹילֶל ערב והופרשו תרומות ומעשרות לא חדר למקורות המידע שלו. "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" לא עושה לו את זה, לא מתרגש מ"אבינו מלכנו חננו ועננו" ואינו מגיב לזימון בעשרה, צאן קדושים, שמירת הלשון, ורבנו בחיי.
הוא חילוני ואין לו מושג!
התגובה של חיים ולדר פורסמה שבוע אחר כך בעיתון נקודה:
במאמרו המרתק של אורי אורבך חלה לדעתי השמטה. הוא התייחס למושגים של צעיר חרדי ושל חילוני, ושכח משום מה את מושגי הצעיר הדתי-לאומי. מכיוון שאורי אורבך הוא ידידי, מצאתי לנכון להשלים את החסר.
הוא צעיר בן 24, מזרוחניק, גר בירושלים.
בעולם האסוציאציות שלו משמשים בערבוביה: הביטלס עם חסידי ברסלב, עמוס עוז והרמח"ל, הבימה ומרכז הרב, חנה סנש וחנה ושבעת בניה, ידיעות והצופה. הוא זוכר שמות של חמישה ראשונים ושל חמישה רמטכ"לים, אבל דווקא אצל החמישה האחרונים נוצצות לו העיניים. הוא קורא ספרות עברית, שומע שירים באנגלית ולומד גמרא בארמית, ההשוואה בין השלוש לא ממש עובדת לטובת הארמית. הוא יושב ב"טיש" של הרב מרדכי אלון, אך גם במופע האחרון של ריטה ורמי, בשניהם תראה אותו עם עיניים עצומות שר בדבקות. הוא ישתתף בהפגנות סוערות נגד פינוי היישוב "נוה יהופיץ" המונה שלושה קרוונים, אבל לא תראה אותו בהפגנה נגד חילול שבת. הוא בהחלט מכבד רבנים, אך המ"פ שלו הוא בשבילו אלוהים. הוא די מעריך כאלה שמגיעים להישגים ב"מפעל הש"ס", אבל מעללי הגיבוש האחרון של דובדבן יגרמו לו למבטי הערצה ולדפיקות לב של ציפייה.
גם אם הוא מרשה לעצמו לדבר איתך כל התפילה, אם תדבר איתו ב"תפילה לשלום המדינה" הוא לא ידבר איתך יותר. הוא סובלני כלפי החילונים ויגלה הבנה לעובדה שהם משתמטים מקיום תורה ומצוות, אבל לא יכול לסבול את החרדים שמשתמטים משירות צבאי. אם תספר לו שאתה לומד כלכלה באוניברסיטה הוא יעריך אותך הרבה יותר מאשר אם תספר לו שאתה לומד גמרא בכולל. הוא ישתולל בטירוף למראה גול של נימני, אבל בשמחת תורה לא יהיה לו נאה לקפוץ ב"מוישה אמת".
הוא לא יחשוב שמוכרחים לגדל זקן ופאות, אבל על השפם שלו הוא בחיים לא יוותר.
הוא מזרוחניק, ואין לו מושג מה הוא יותר, דתי או חילוני.
-
5. רקע למושג עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל:
בשנת 1902 התאספו בווילנה רבנים ועסקנים דתיים בראשות הרב ריינס, והניחו את היסוד לתנועת המזרחי בסיסמה "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". תנועת המזרחי פעלה להחדיר את הדת בלאומיות היהודית המתחדשת ובחיים בארץ ישראל. בשנת תרפ"ב (1922) הקימו את הסתדרות הפועל המזרחי חלוצים דתיים הדוגלים באידאולוגיה של "תורה ועבודה" . מנהיגי התנועה הציונית-דתית ראו את תפקיד התנועה כתחייה דתית-לאומית של העם היהודי בארץ, בשילוב עשייה וכינון חברה צודקת על פי התורה. כל אלו שימשו בסיס להתפתחות מוסדות ועשייה ענפה של מוסדות הציונות הדתית מאז ועד היום.
-
6. ציונות דתית (הרב יעקב אריאל):
והחוט המשולש לא במהרה ינתק
הניסוח המורכב 'ציונות דתית' עלול להטעות טעות משולשת:
א. כאילו מדובר בשני מישורים נפרדים, תורה לחוד וציון לחוד.
ב. כאילו הציונות הדתית היא שיטה פשרנית במהותה בין נאמנות לתורה לבין השתלבות בציונות
החילונית.
ג. כאילו הציונות קודמת לתורה.
ולא היא!
רק בגלל קוצר הלשון אנו משתמשים בצמד מילים. בעצם זהו מושג אחד. ארץ ישראל ותורה חד הם. ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף ללא נשמה. תורה ללא ארץ ישראל אינה תורה תמימה. לא רק כי מבחינה כמותית רוב מצוות התורה תלויות בארץ ישראל, אלא בעיקר כיוון שאין אפשרות לקיים את המצוות הציבוריות-הלאומיות בחוץ לארץ. מצוות אלו תלויות במלכות, בסנהדרין במקדש ובנבואה. אין לאומיות ישראלית בפועל אלא בארץ ישראל. "מלכה ושריה בגויים אין תורה".
תפיסת הלאום כערך דתי היא המאפיינת את הציונות הדתית. מכאן המשולש הידוע: תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל. כל צלע במשולש תלוי בחברו, אין לו קיום מלא משלו. והחוט המשולש לא במהרה יינתק: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל!
מרכזיותה של ארץ ישראל, לא כערך מופשט אלא כמחויבות מעשית, אינה תפיסה מגזרית, היא נחלת העם כולו. מקורה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, במסורת הפסיקה ההלכתית המקובלת מדור לדור ובמחשבת היהדות. בעת המודרנית ביטאו רעיונות אלו תלמידי חכמים גדולים, הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר הרב אליהו גוטמאכר ורבים אחרים, אולם שורשי הרעיון נעוצים עוד הרבה לפני כן, בתנ"ך, בתלמוד ובפוסקים לדורותיהם.
מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצווה נצחית
לא היה מעולם פוסק הלכה בישראל שלא התייחס למצות יישוב הארץ כאל מצווה מועדפת. הדבר מעוגן בכל הפסיקות ההלכתיות. גם הרמב"ם, שלא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל כמצווה מפורשת בתורה מסיבות השמורות עימו, מונה את שבחיה של ארץ ישראל ואף מתיר קניית קרקעות בשבת משום מצוות יישוב הארץ. הוא עצמו קבע למשפחתו את יום ג' בסיוון ליום הודיה לדורות על שזכה להגיע ארצה.
השאלה בדבר יישומה של מצוות יישוב הארץ בימינו התעוררה רק בדורות האחרונים, כשהחלו יוזמות מאורגנות של עם ישראל על גווניו השונים לעלות ארצה וליישבה.
המייחד את הציונות הדתית הוא המחויבות למצוות יישוב הארץ גם ובמיוחד בדורותינו.
מצוות יישוב הארץ אינה תלויה בנסיבות משתנות. היא מצווה נצחית הנוהגת בכל הדורות ובכל המצבים. אדרבה, בדורותינו, עם ההתעוררות הלאומית בעם ישראל ועם הכרת האומות בזכותה של שיבת ציון היא קיבלה משנה תוקף, הן מעשי והן הלכתי.
העוררין על יישומה של המצווה בימינו מנמקים זאת בשלוש סיבות:
א. אין לנקוט יוזמה אנושית לעלות ארצה לפני בוא המשיח, אלא לסמוך על הנס בלבד.
ב. יש איסור לעלות כחומה (= התארגנות ציבורית אשר משמעותה כוחנות) בגלל שלוש השבועות.
ג. אין להשתתף עם חילונים במצוות יישוב הארץ.
גם מי שפקפק במחויבות הלאומית המעשית לגאול את אדמותיה של ארץ ישראל משממת הדורות הודה שעם הכרתה של משפחת העמים ביישוב הארץ על ידי עם ישראל בטלו שני הנימוקים הראשונים. מסתבר שאנו בתקופה חדשה בתולדות העם היהודי. הגלות הסתיימה. שחר הגאולה הפציע. נותר רק הנימוק השלישי – השותפות עם כלל ישראל לגווניו השונים – ובו שורש המחלוקת.
לאומיות ישראלית
תופעת החילון בעם ישראל בדורות האחרונים החלה עם חדירת ההשכלה והחריפה עם האמנציפציה, לפני הציונות. תוצאותיה היו רפורמה והתבוללות. ההתעוררות הלאומית בעולם, שהקיפה גם חלק מעם ישראל, הביאה ציבור גדול להכרה עצמית של יהדות, אולם ללא מחויבות מלאה לתורה ומצוות. על רקע זה צמחה הציונות הכללית. היא עצרה את הסחף של ההתבוללות והניעה רבים לעלות לארץ ישראל, ובכך הצילה אותם משמד ומהשמדה.
הציונות הדתית מודעת לסיכונים שבשותפות עם מי שאינם שומרי מצוות, אולם היא הנותנת, עצם העובדה שנושא יישוב הארץ הפך להיות נושא כה מרכזי בעם ישראל, עד שגם רחוקים מתורה ומצוות הזדהו איתו ואף נחלצו במסירות נפש למימושו, מראה עד כמה מצווה זו מאחדת את כל חלקי העם ופותחת תקוה לחזרה מלאה של כל העם למצוות התורה.
יש לנו אחריות לכלל ישראל לבל יידח ממנו נידח, למנוע קיטוב והרחקה ולקרב את הבריות לתורה. ההכרה בערך 'כלל ישראל' הכולל בתוכו את כל חלקי העם לגווניו השונים, כוללת גם את הערך 'לאומיות'. וזאת למרות שעל פניו הוא נראה כחיקוי ללאומיות חילונית, הנהוגה בעמי תבל השונים. הלאומיות בישראל שונה בתכניה מכל לאומיות אחרת בגלל זיקתה ההדוקה לתורה. היא החלה מסיני, וייעודה הסופי הוא הגאולה האחרונה, אשר בה עם ישראל צריך לשמש אור לגויים. כל עוד יהודי חש הזדהות כל שהיא, גם אם היא עמומה, עם שורשיו הלאומיים, ורואה את עצמו חלק מהרצף ההיסטורי של עם ישראל, יש לו זהות יהודית ויש לקרבו. אומנם אין אומתנו אומה שלמה אלא בתורותיה, אולם אין בכך כדי לפסול סממנים לאומיים אחרים המקובלים בכל אומה ולשון, כשפה, דגל, המנון, ארץ וריבונות. גם אם הם נתפסים בטעות כסמלים חילוניים כביכול, הם כוללים בעצם ערכים דתיים.
למותר לציין שאין בתפיסה זו שום פשרה עם החילון. הציונות הדתית באה להרבות מצוות שלא ניתן לקיימן בגלות, ולא למעט חלילה. כדי למנוע היסחפות להשפעה חילונית הציונות הדתית מקיימת מסגרות חינוכיות חברתיות ותרבותיות שבהן היא מפתחת את ייחודה תוך כדי פתיחות על מנת להשפיע על החברה הישראלית כולה. יש להרחיב מסגרות אלו ולהפכן למקור השפעה והשראה על הציבור הכללי.
תורת ארץ ישראל
תורת ארץ ישראל היא תורת הכלל. בגלות נאלצה התורה להתמקד ביחידים. עם התארגנותה של הציונות ושיבת ציון הציבורית לארץ ישראל, ובעיקר עם הקמת המדינה, נפתחה תקופה חדשה בעם ישראל. עם ישראל יצא מגלות לגאולה ומפרטנות לממלכתיות. גם התורה גדלה והתרחבה. רעיונותיה מיושמים, אם כי עדיין רק במידה קטנה, גם בחיי הציבור. מעורבות בכלל ישראל ואחריות לעתידו והמשכיותו מאפיינות את הציונות הדתית. אומנם התורה הבטיחה שהיא לא תמוש מפי זרעו, אך הציונות הדתית, נאמנת לדרכה, אינה סומכת על הנס ועושה כל מאמץ לקרב רחוקים לתורה ולא להניח שום פינה וזווית בחיי העם והמדינה ללא אורה של תורה.
"וזהב הארץ ההיא טוב" – אין תורה כתורת ארץ ישראל שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.