מה סוג הקשר שצריך להיות בין מדריך לחניך– הערכה/ כבוד/ חברות? כיצד ניתן ליצור קשר זה בצורה הטובה ביותר?

מדריך הוא מחנך שיש לו יתרון של קירבה לגילו ולליבו של החניך, אך הוא אינו חבר של החניך. לכל חניך יש חברים (ולמי שאין, "מדריך-חבר" לא יפתור את הקושי), ולכל חניך יש מחנכים, הורים ומורים שיש להם סמכות ומרחק גדול ממנו. יש להשתדל להרוויח את היתרון שבמדריך – לייצר קשר של הערכה ואמון כלפי החניך, וליצור מחויבות של החניך לכבד את המדריך, לא בגינוני כבוד מוגזמים, אבל בהחלט ביחס של כבוד בסיסי.
.

ניסיון של מדריך להפוך לחבר בגובה העיניים של החניך יגרום בתחילה למדריך להיות אהוד מאוד, אך עד מהרה יהפוך את המדריך לחסר משמעות בעבור החניך. כדי לבנות את היחס הראוי על המדריך לזכור כל העת שהוא מחנך, הוא לא אמור רק לעשות "כיף" לחניך אלא להאמין בו, לעודד אותו, לגדל את הכוחות המצויים בו. בנוסף לכך, אדם ששם לב למעשיו שלו מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית, שייפנה אל החניך באהבה שאיננה מתנשאת יזכה להערכה אמיתית וליכולת להשפיע.

האם תפקידו של המדריך הוא לבנות את השבט כקבוצה טובה ואיכותית תוך התייחסות לחניכים כקבוצה, או האם תפקיד המדריך הוא להתייחס אל כל אחד מהחניכים באופן אישי ולבנות איתו קשר קרוב? מה צריך לעשות במצב בו יש התנגשות בין היחס לחניכים כקבוצה ובין היחס האישי כלפיהם? 

כמובן, טול מזה ואף מזה אל תנח ידך. יחד עם זאת, שתי הערות:
.
הניסיון מלמד כי מדריכים רבים רואים רק את הקבוצה. "השבט מגובש", "השבט מפריע" ועוד הכללות, מלמדות כי מדריך זה מתייחס רק למכלול, ולא רואה את אישיותו של כל אחד בפני עצמו. עליו לעשות תיקון לכיוון המבט האישי על כל יחיד.
.
ברם, יש המשקיעים רק בקשר אישי, ומתעלמים מטיפוח תהליכים שנועדו לקדם את הקבוצה ועצמאותה. לעתים נדמה כי מי שעובד רק בצד האישי, מושפע גם מתהילת היותו אהוב ונערץ על ידי כל אחד לחוד, ולכן בתת-מודע הוא מזניח את טיפוח עצמאות הקבוצה.
.
מה קודם? תפקידנו לפעול כדי שלא ייווצר צורך לבחור בין השניים.
.

אני מעוניין להתנדב באגודה לחולים, אבל אני יודע בוודאות שבגלל זה אני אהיה פחות פנוי להדרכה. מה עדיף: להוסיף עוד עשייה או להשקיע את כולי בהדרכה?

היחס לתפקיד מדריך חייב להיות רציני ואחראי. זה תפקיד בעל יכולת גבוהה להיות חשובה, מועילה, או מזיקה, או ל"מ ל"מ (לא מועיל לא מזיק). אתה צריך לחוש אחריות כלפי החניכים, שתהיה כל כולך פנוי אליהם (מלבד הלימודים, כיבוד אב ואם ושאר מצוות). זה יפה מאד שאתה רוצה להוסיף התנדבות – אבל לא על חשבון ההדרכה.

כיצד אני יכול לעודד ולגרום לחניכים שלי להיכנס לתפילה כשההורים שלהם לא מתפללים?
כיצד אני יכול לגרום לחניכים שלי להגיע עם חצאית וכיפה (בסניפים שהחניכים לא רגילים לזה)?

מספרים על שני הורים שהילדים שלהם ישבו לידם בזמן התפילה  וכל הזמן שיחקו, דיברו ועשו הכול חוץ מלהתפלל- אבא אחד העיר כול הזמן לבנו ואמר ששש…. ונו… שיפסיק וישתוק
והאבא השני ישב והתפלל, עמד והתפלל… לימים גדלו הילדים והפכו להורים של ילדים, זה שאמרו לו כול הזמן נו… ושקט אמר גם לבן שלו כל הזמן שיהיה בשקט וזה שאביו התפלל גם הוא כשגדל התפלל. כלומר הדוגמא שאנו מקבלים מהבית ומההורים היא גדולה מאוד ומשמעותית. החינוך וההרגלים שבתוך הבית אכן פועלים ומשפיעים, ולכן באמת לא קל להתקדם עם חניכים למשהו הפוך מהבית. ובכל זאת זה אפשרי ונכון. כמה אנשים השפיעו עלינו בחיים חוץ מההורים? יש יכולת לשנות הרגלים, לתקן מידות שנולדתי איתם, לחזור בתשובה – הבחירה החופשית קימת בכולם, זה דורש סבלנות וזמן, זה דורש ממך לטפס איתם לאט לאט. זה מצריך ממך המדריך להיות אישיות קרובה ורלוונטית לחיים שלו.
ועוד שתי הערות
1. לא לשדר לחניכים שההורים שלהם הם כישלון או חוטאים אלא שאנחנו חושבים שכך טוב ונכון בלי להתבייש בכך ובלי להתנצל על כך.
2. יש גם בתוך הסניף מסגרת, נכון שזה סניף ולא בית ספר אבל מגיעים בזמן ויש מפקד ויש צורת התנהגות, כך יש גם תפילה וכיפה וחצאית וכחול לבן (כלומר להכניס את זה לתוך מערכת רחבה של כללים ולא לתוך ענייני דוסיות). יותר מזה מי שמגיע לבני עקיבא יודע שזו תנועת נוער ערכית דתית הוא יודע שזה כולל צניעות, תפילה וכיפה. אין צורך להרגיש רע עם זה. ואז על גבי המסגרת ננסה להסביר ושיבינו ויאהבו וירצו בזה ושזה יהפוך לחלק מהם. נעשה ונשמע. קודם יש נעשה ועל גבי זה את הנשמע.

מה צריך להיות הקשר בין מדריך לחניכות או בין מדריכה לחניכים בגילאים השונים?

בחלק מן הסניפים והשבטים יש מדריך לבנים ומדריכה לבנות. לא נִכָּנֵס כאן לדיון העקרוני על רמת ההפרדה הנצרכת, אך יש יתרון בחלוקה הנ"ל בכך שמאפשרת דיבור חופשי יותר והיפתחות. בדרך כלל גם יש הבנה בסיסית טובה יותר של המדריכה את הבנות והמדריך את הבנים, ונקודות החיבור בין העולמות שלהם רבים יותר.
אומנם, לפעמים מדריך ומדריכה מעבירים פעילות משותפת לשבט שלהם, כשכל אחד תורם את הסגנון המיוחד והאופייני לו ומעשיר בכך את כל הצדדים. מכל מקום כשמדובר בשיחות אישיות יותר – אחד על אחד, עדיף לעשות אותן בין בני אותו מין. בוודאי שכשעוסקים בנושאי צניעות, בשיחה אישית או בפעולה שבטית, ההפרדה הזו נחוצה מאוד. יש משהו בסיסי לא צנוע בעצם זה שבנים מדברים על הנושא עם בנות ולהפך. זה בדיוק הפוך מהמסר אותו אנו רוצים להעביר.

עלינו לזכור שפעמים רבות הפרש הגילאים בין המדריכ/ה לחניכיהם אינו גדול. לפעמים מדובר בשנתיים, שלוש בלבד. לא מדובר בפער כמו בין מורה לתלמידיו. יש לזה את היתרונות של היכולת להבין את הראש ולדבר בשפה של החניכים לפעמים טוב יותר מאשר מישהו שמבוגר בעשרים שנה. אך בהקשר שלנו יש בזה חיסרון. פער קטן כזה עלול לגרום לטשטוש הגבול ושמירת המרחק הנצרכים בין חניכה למדריך או בין מדריכה לחניך, לפיתוח קשר לא בריא ודמיונות שווא. לכן נכון יותר שהקשרים הקרובים, השיחות וההתייעצויות האישיות יהיו בין בני אותו המין.

מבחינת נגיעה – יש להימנע ממגע בחניכים/ות בני המין השני בכל גיל. גם אם הם קטנים ומבחינה הלכתית היה מקום לדון בזה, מבחינה חינוכית אנחנו רוצים ליצור בסניף הרגלים חיוביים של צניעות ושל שמירה על גבולות מכבדים בין המינים. החינוך לזה מתחיל כבר מגיל צעיר, והתנהגות בצניעות (בסגנון דיבור, בלבוש, בהתנהגות) היא אחד המסרים החזקים ביותר שמדריכים/ות יכולים להעביר בעצם ההתנהלות שלהם, גם ללא נאומים חוצבי להבות ופעולות ממוקדות על צניעות. מדריך שמקל ראש ביחסיו עם חניכות והגבולות שלו ב'הרצת קטעים' ו'צחוקים' איתן אינם ברורים, מעביר בזה מסר שלילי לכל השבט. 'דוגמא אישית', אמר פעם מישהו, 'אינה הדרך הטובה ביותר להשפיע. זו הדרך היחידה!'. גם אם המשפט הזה טיפה מוגזם, העיקרון שלו נכון בנושאים רבים וכמובן גם בנושא שלנו. בהצלחה!

האם ייתכן  שהמדריך ייתן יחס שווה ודומה לכל החניכים? האם מותר להתקרב או להתייחס באופן מיוחד לחניך אחד?  

השאיפה היא לתת לכל אחד יחס שווה. אך צריך להגדיר מהו "יחס שווה". יחס שווה הוא יחס הנגזר מצרכיו של החניך. למשל, חניך שחלילה חולה זמן רב בבית, ראוי מאוד לבקרו. אין זה אומר שכעת צריך לרוץ ולבקר ביקורי בית אצל כולם. אותו עיקרון נכון גם ביחס לקשיים רוחניים, משפחתיים ועוד. חניך אחד זקוק כעת לעידוד, ונשוחח איתו אישית כמה פעמים באותו שבוע, בעת שאולי כלל לא נדבר אישית עם חניך אחר. על כן, "יחס שווה" פירושו לפי צרכיו של החניך ולא לפי סרגל כמותי טכני.
.

צריך רק להקפיד שהמניע לשיחה האישית והקשר האישי לא יהיו מה שנעים לי, אלא מה שהחניך צריך. יחס לא שוויוני פסול נוצר עת אני מרבה בקשר עם חניכים שנעים לי איתם, על חשבון אחרים שאולי זקוקים לי באמת.

האם ערך לימוד התורה חשוב יותר מערך הפעילות בתנועת בני עקיבא? כאשר יש התנגשות בין עיסוק בלימוד תורה ובין פעילות בתנועה– במה עליי לבחור ומדוע?

ככלל, לימוד תורה הוא הערך הגבוה ביותר, "ותלמוד תורה כנגד כולם". הוא גם הערך שמכוחו יונקים יתר הערכים, ובכללם ערכי "בני-עקיבא". אמנם, לעתים מבטלים תורה כדי לעשות מצוות שאינן יכולות להיעשות על ידי אחרים או מצוות שלא יהיה ניתן לקיים בזמן אחר, אך אין אנו ממהרים לבטל תורה.
.

גם פעילות בתנועה כוללת לימוד תורה, לפעמים באופן ישיר, ולפעמים באופן עקיף. ככלל, מדריך בתנועה הוא מחנך המלמד תורה ומחנך לערכים.
.

למעשה, כאשר ישנה התנגשות בין הצורך ללמוד לבין הפעילות בתנועה יש לשקול כל מקרה לגופו, האם הפעילות המדוברת בתנועה איננה יכולה להיעשות על ידי אדם אחר, האם יכולה להיעשות באיכות דומה או פחותה על ידי אדם אחר. מהו שלב הלימוד בו נמצא המתלבט, ומה תהיה מידת הפגיעה ברצף הלימוד שלו ע"י הפעילות הרלוונטית. עד כמה אותו אדם משפיע מבחינה רוחנית על הנעשה בסניף. יש להבחין גם בין שיעור תורה שלמענו מתבקש ביטול תורה לבין פעילות טכנית, טיולים וכד'.

מה המטרה של ההדרכה? האם יש תוצר סופי מסוים אליו המדריך צריך לשאוף?

קשה להתייחס לשאלה כללית ובלתי ממוקדת כזו. לא הרי הדרכת חניכים בשבט נבטים, כהדרכת חניכים בשבטים הבוגרים של חבריא ב'. פעולת ההדרכה היא מכלול עצום של מרכיבים, חלקם מילוליים, חלקם דוגמה אישית, חלקם פעילות מעשית ועוד. הדרכה בתנועת-נוער היא רחבה הרבה יותר מאשר "פעולה" בסניף.

ככלל, מטרת ההדרכה בתנועת-נוער היא לכוון את החניך לדרך נכונה, להורות לו תוואי ויעד – הן בתחום ההכרה, המחשבה והעיון והן בתחום החוויה, ההזדהות נפשית, הרגשית. אנו מורים לחניך את הדרך להגשמת ערכי התנועה ואורח החיים אליו היא חותרת. בני-עקיבא הציבה את רעיון "תורה-ועבודה" כרעיון מכונן ומנחה, לפיכך מצופה ממדריך שיוביל את חניכיו בדרך הרעיונית, המחשבתית והמעשית לקראת הגשמת חיי "תורה-ועבודה" שלמים. מטרת הדרכה תוגשם, התוצר הסופי יושג, אם וכאשר רבים מהחניכים יגשימו את ערכי "תורה-ועבודה" באורח חייהם, ימשיכו לדבוק בערכים אלו ואף ינחילו אותם לדור הבא.
בשבטי חבריא א', עיקר המטרה היא לנטוע בקרב החניכים חוויות חיוביות, שיובילו אותם להזדהות רגשית עם התנועה ועם הרעיון. בשבטים הבוגרים יש להמשיך בפיתוח העולם הרגשי-חווייתי, בצד העמקת העיון השכלי, ההבנה וההפנמה של היות חבר תנועה, של הרעיון, ומכאן גם הזדהות עִמו ונכונות להגשים אותו.

כדי להבהיר דברים אלו נדרש להגדיר את רעיון "תורה-ועבודה", להזדהות עימו ועם מרכיביו ולהציב מטרות ממוקדות שכל אחת הינה חלק ממנו, ובהן: חינוך לאמונה ולקיום מצוות שהוא הבסיס שלנו; חינוך לאהבת עם ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל; אהבת האדם באשר הוא נברא בצלם א-לוקים; הזדהות עם המפעל הציוני והתנועה הציונית בכלל, ועם הציונות-הדתית בפרט; חיבור משמעותי לעולם המודרני (בלי ליפול לכשליו ולגילויו הסותרים את אמונתנו). טיפוח אחריות אישית ולאומית, רגישות אישית וחברתית, ערבות הדדית, נאמנות, יושר והגינות, חברתיות, מסירות, ענווה וצניעות (במובן התורני העמוק ולא הרדוד הרווח), בצד גאווה, זקיפות קומה וביטחון עצמי – מאופקות ומרוסנות; פתיחות ונכונות להקשיב, לקבל ולהכיל את השונה, הזר, האחר; כושר התמודדות, שמחת חיים ועוד. הרשימה מתארכת ועדיין היא חלקית ורחוקה מלמצות את המצופה מחניך בנ"ע. בנוסף לאלה ההדרכה אמורה להעניק לחניך ידע רחב ומיומנויות, בכל הקשור לכל הערכים האמורים לעיל, ועוד.
אחרי שרשמתי את כל אלה וניתן להרחיב, חשוב להכיר את ההבדל העמוק בין תנועת-נוער שהיא מערכת חינוך בלתי-פורמאלי, לבין מערכת חינוך פורמאלי הקיימת בבית ספר. תנועת-נוער אינה פועלת מכוח תכנית הדרכה מגובשת וסגורה, מובנית וסדורה, אלא מכוח תחושות עומק של המדריכים, החברים והמנהיגים, מכוח להט אצור ומבקש לפרוץ, מכוח התייחסות
לצרכי החניכים ולצרכי השעה. תנועת-נוער חייבת להיות גמישה, בעלת כושר תגובה למציאות, ובעיקר חתירה מתמדת להגשמת היעדים שהציבה לעצמה.

אני מרגיש שהחניכים שלי משתעממים מפעולות עמוקות ורציניות, גם כאשר אני מנסה למצוא נושאים מעניינים שרלוונטיים לחייהם. האם יש טעם להמשיך לעשות לחניכים פעולות רציניות? האם עדיף לעשות להם פעולות רדודות ולהלביש על הפעולות מסר כדי "לצאת ידי חובה", או שאולי אפשר פחות להעביר לחניכים פעולות שמטרתן כיף והנאה?

א. מה שאתה מרגיש אינו בהכרח האמת של המציאות. יתכן מאד שהם קולטים הרבה יותר ממה שאתה חושב ואולי אפילו יותר ממה שהם בעצמם מודעים, וקליטה זאת תתגלה רק בהמשך חייהם. חזקה על דברים היוצאים מן הלב שהם נכנסים אל הלב.
.

ב. מתוך כך יש לזכור: צריך שיהיו הדברים יוצאים מן הלב! הכי טוב שתעביר על דברים הבוערים בך, כי מה שנמצא אצלך בבחינת אש בוערת מסוגל יותר להיות מחמם ומדליק אותם. אם אתה מדבר על דבר רציני אבל למרות שאתה יודע שזה נושא חשוב אבל כרגע זה לא הנושא הבוער בך, זה לא דבר שהתלהבת ללמוד או לדעת – אז הקרירות הזאת משודרת גם לחניכים ומפריעה לקליטתם את המסר. לכן עדיף שכרגע, לשבוע הזה, תעביר משהו שלמדת שממש ממש מלהיב אותך או בוער בך. אז האש שבך משודרת אליהם והם יותר קרובים להיות מושפעים לטובה.
.

ג. אפשר להלביש על תוכן רציני לבוש פחות 'מאיים', כמו סיפור, או משחק או שיר. זה דבר המצריך קודם כל שהתוכן יהיה ברור לך, כי אז תדע איך להלביש על זה לבוש הנשאר נאמן לתוכן. שנית זה מצריך הרבה מחשבה ותכנון. הרבה מדריכי הרא"ה לשעבר שהיו במחנה הרא"ה בשנים האחרונות יודעים איך הצלחנו להעביר מסרים בכל מיני צורות.
.

ד. אין זה אומר שאין מצב שגם תעשה פעולות של הנאה, אבל תנסה תמיד לקשר את זה גם לתוכן. לא 'לצאת ידי חובה', אלא באופן אמתי, אוהב, וברצון לאפשר קשר יותר בריא וזורם ועל ידי זה גם תכנים אמתיים ועמוקים יעברו בצינור הקשר שתיצור. אבל אי אפשר להפוך את זה להיות עיקר.

מה מטרת תנועת נוער בכלל ותנועת בני עקיבא בפרט?

הדרכה היא ליבת הפעילות התנועתית, והיא מיועדת להוביל להגשמת יעדי התנועה. על מטרות תנועות-הנוער נכתבו ספרים חשובים, לא ניתן במסגרת זו למצות זאת. אציין שתי נקודות מרכזיות שעמדו ביסוד הקמתן של שתי תנועות-הנוער הראשונות בעולם: "ציפורי הנוד" בגרמניה ו"הצופים" בבריטניה, שקמו לפני מעט יותר ממאה שנים:

תנועת-הנוער נועדה להעניק לנוער מסגרת חיים מלאה וכוללת, שתענה על צרכיו הגשמיים והרוחניים, שהם שונים מאלו של ילדים קטנים מחד גיסא, ושל מבוגרים מאידך גיסא. מסגרת זו נועדה ליצור "חיברוּת" (סוציאליזציה) של הדור הצעיר והכשרתו לחיי בוגר בחברה. למעלה ממאה שנים הבית-המשפחה ובית הספר מתקשים למלא משימה זו, אנו עדים לכך בימינו. חיי הנעורים מורכבים יותר ויותר, ואף נפרשים על פני תקופת זמן ממושכת ומתארכת. בהיותי בן י"ח, פחות או יותר ידעתי לאן פני מועדות, מה תהא דרכי בחיים. צעירים בגיל זה כמוכם, עדיין רחוקים מאד מהחלטות מה יעשו "כשיהיו גדולים", גיל הנישואין בחברות רבות עולה, ועוד. תנועת-הנוער נועדה במקורה למלא חלל זה באופן מיטבי ובהתאמה מרבית לצרכי הנוער ולשאיפותיו.

בצד זה ולא פחות חשוב, תנועת-הנוער קמה כדי לחולל מהפכה בדמות החברה הבוגרת, הזקוקה לתיקון ולשיפור מתמיד. הכוחות הגלומים בבני הנעורים יכולים וצריכים להוביל לבניית חברה טובה יותר, ערכית וצודקת יותר, נאמנה לערכים ולעקרונות שרבים מהם נזנחים על ידי המבוגרים במרוצת החיים. תנועות-הנוער חוללו מהפכות גדולות וחשובות, בזכות העוצמה האצורה בבני נעורים, שהם "כחיצים ביד גיבור". לא בכדי צעירים הובילו את העליות החלוציות לארץ ישראל, ואת פריצות הדרך הגדולות בהתיישבות הציונית. חברי תנועות-הנוער (הכלליות, לא הדתיות!) הובילו בשואה את המרד בנאצים, ועוד. אילו זכינו והיו בישראל תנועות-נוער נאמנות לייעודן, הן היו ראש החץ של המחאה החברתית הנוקבת נגד המדיניות הכלכלית-חברתית, שהוגדרה על ידי נשיא המדינה: "קפיטליזם חזירי". (מחאה מוצדקת ואמיתית זו, מובלת על ידי גורמי שמאל קיצוני, שפועלים נגד המדינה היהודית ונגד ערכי הציונות).

בראשית דרכי כמזכ"ל בני-עקיבא העברתי החלטה לפיה בני-עקיבא, שנקראה אז בכל מקום וגם באופן רשמי "ארגון בני-עקיבא", מחליפה את שמה ל"תנועת בני-עקיבא", כך היא מוכרת עד היום. נימקתי זאת אז, דומני מעל דפי זרעים, בכך ש"תנועה" במהותה היא מעבר מנקודה אחת לנקודה שנייה. אנו לא מבקשים להיות "ארגון", לארגן, אלא להוביל, להניע חניכים, להזיז חברה, לטלטל אומה לעבר מציאות טובה וערכית, יהודית וציונית יותר. עניין זה מהותי לתנועת-נוער בכלל ולבני-עקיבא בפרט. להמחשה, מול רעיון "התנועה" ניצב המתנ"ס, שאין לו יעדי הגשמה, אינו מציב תביעות בפני הבאים בשעריו, הם באים להינות, ללמוד, להתבדר וכדומה.
שתי נקודות ראויות לתשומת לב, בהקשר זה:

תנועות-הנוער היהודיות כולן, ובני-עקיבא בכלל, קמו כמרד צעירים נגד החברה הבוגרת. בציונות הדתית, התופעה מוכרת כ"המרד הקדוש". בראשית דרכה של בני-עקיבא, ראשי "המזרחי" והרבנים הציוניים-דתיים אסרו על אנשיה להיכנס לבתי-הספר של הציונות-הדתית, הם הסתייגו מהקמתה של תנועת-נוער דתית וראו במרד דבר מה בעייתי בציבור דתי.

הרצון של תנועה להיות המונית, להכיל את כ-ו-ל-ם, בא על חשבון הערכים, הכיוון הרעיוני – ההמוניות מחייבת התפשרות, ויתור והכלה – ובכך פוגע במהות, ביכולת התנועה לנוע לעבר יעדים גבוהים, להציב רף הגשמה גבוה. המתח הזה קיים בבני-עקיבא בעוצמה רבה. לטעמי, אנו רחוקים מנקודת האיזון הראויה בין שני מרכיבים חשובים אלו.
בני-עקיבא נטלה על עצמה לשלב יסודות מתנועות-נוער בעולם, עם חיי תורה ומצוות. זו משימה קשה ומורכבת, אך ניתנת בהחלט להגשמה. מטרתה של בני-עקיבא להביא את חבריה ובוגריה להגשמת ערכי "תורה-ועבודה". "תורה-ועבודה" אינו שילוב טכני של לימוד תורה ועבודת אדמה (כפי שכתב הרב נריה: "בישיבה למד תורה ובפרדס לעבודה" – זה נכון, אך זה איננו רעיון "תורה-ועבודה"!). רעיון תו"ע משמעו חיים של "צדק חברתי ע"פ התורה", רעיון זה הוא קומה עליונה של מגדל מתנשא לגבהים, שבסיסו: נאמנות מלאה לתורה ולמצוות, לאמונה ולהלכה; קומותיו: תפיסת התורה כ"תורת חיים" כוללת את מלוא רוחב ועומק הקיום האנושי, כדרך החסידות; השקפת עולם תורנית ברוח חז"ל, הרואה בשילוב מלכתחילה של חיי תורה מלאים יחד עם חיים בעולם המודרני – ערך תורני ראשון במעלה, בדרכה של תנועת "תורה עם דרך ארץ"; הזדהות מלאה עם הרעיון הציוני – מדינה יהודית של העם היהודי בארץ ישראל; הערכה ומימוש ערך העבודה, כצו התורה, כיסוד בניין העולם "ומלאו את הארץ וכִבשוּה" (ראו רמב"ן שם). פירוט, הסברים וביסוס רעיוני ומעשי, מחייבים הרחבה רבה, החומר קיים וממתין למבקשים ללמוד.