החניכים ישבו מסביב ללוח גדול, שעליו מצוייר מסלול מעגלי, מלבני, נחש או כל צורה אחרת שתעלה על דעתך, המדריך. כל חניך, או כל קבוצת חניכים (תלוי בגודל השבט ובשיקול דעתך) יקבל "חייל". כל אחד בתורו יתקדם מספר משבצות, לפי המספר שיפול אחרי זריקת קוביה.

לאורך המסלול פזורים:

(א) מקרים מן החיים, דילמות, שאליהם מצורפות שלוש אפשרויות של התנהגות. על החניך המשחק לבחור את האפשרות שהכי אמיתית לגביו אישית (או על קבוצת החניכים להחליט כיצד היו נוהגים). אחת משלוש האפשרויות היא התנהגות הרצויה, והיא מבטאת את אחד משלבי התשובה. אם חניך בחר את האפשרות הרצויה – הנחנה אותו להבין באיזה שלב הוא נמצא – הכרה בחטא, חרטה, וכן הלאה. אם בחר באפשרות האידיאלית, והבחירה שלו מבטאת חרטה, למשל, יזכה בכרטיס מס' 2 – חרטה.

לדוגמה: ידוע לך שלחרוט את שמך על הכיסאותבאוטובוס, זהו מעשה שאסור ע"פ החוק וזה גם לא כל כך יפה.

מה הרגשתך לגבי מה שעשית?

א) קורה, לא?

ב) דווקא נהניתי לחרוט, מה אכפת לי מה אומרים?

ג) אני מאוד מצטער, טעיתי.

אם החניך בחר באפשרות השלישית, הרצויה, הוא הביע חרטה . לכן האו יזכה בכרטיס – מס' 2 : חרטה.

דוגמאות נוספות למקרים אחרים, שהאפשרות הרצויה בהם מבטאת גם את שלבי התשובה האחרים, יובאו בנספח 2.

למרות שאנו מציעים דוגמאות, הרעיון הוא שאתה תחשוב על מקרים שרלוונטים לחניכים שלך, ואפילו שקרו באמת,ותכניס אותם למשחק.

המטרה היא להגיע לסוף המסלול, כשביד – כל ששת הכרטיסים, שמבטאים את שלבי התשובה.

(ב) דבר נוסף לאורך המסלול: צ'ופרים. לאורך הדרך פזר אימרות להשלמה, כמו: "תשובה תפילה וצדקה…(השלם)" או "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה…" גם זה נתון לשיפוטך וליד הדימיון הטובה עליך.

אם החניך מצליח: מתקדם 2 משבצות.

(ג) התקלות: "האם יש בידך כרטיס מס' 3?" אם לא – חזור 18 משבצות וכדו'. ההתקלות נועדו למנוע מצב שבו החניך יגמור את המסלול ללא כל הכרטיסים.

כמו שכבר ראית, את/ה  נדרש/ת להשקיע ולהיות "ראש גדול"! אז מה את/ה צריך/ה להכין:

1.  בריסטול גדול (בקש מהקומונרית!) עליו תצייר את המסלול שלאורכו "המקרים":
2. על הבריסטול – הקצה מקום ל- 6 משבצות, עבור 6 סוגי הכרטיסים. לכן, אתה צריך להכין גם כרטיסים מבריסטול, רצוי בצבעים שונים, כל כרטיס כמספר החניכים המשחקים, שיהיו מונחים ב – 6 ערימות על המשחק, ובהם יזכו החניכים אם יבחרו באפשרות ברצויה, במקרה שבו "נתקלנו". בנספח 1 תוכל לראות דוגמא לבריסטול, אבל, כאמור, אנחנו סומכים על הראש הגדול שלך, והרעיון הוא שתצייר מסלול שנראה לך, עם מקרים שנראים לך, ועם "צ'ופרים" ו"התקלות" שנראים לך.
   חשוב נורא, שהמשחק יראה יפה חיצונית, כדי שימשוך את העין וישרה אוירה נחמדה. אפשר לקשט את הבריסטול, ולצייר עליו דברים נחמדים, שקשורים לענין.
3. "חיילים". אייך נשיג חיילים? פקקי בקבוקים צבועים, אבנים קטנות, או כל דבר אחר.
4. קוביה, מאיפה קוביה? אפשר להכין מבריסטול, אפשר לקנות, לבקש מחניך שיביא מהבית, או במשחק עצמו לבקש מחניך שיספור מאחת עד שש וכדו'.
5. בריסטול נוסף, שתפקידו להיות תלוי על הקיר, ועליו ההגדרות של כל אחר משלבי התשובה. חשוב, שהחניך יראה מול העיניים את כל השלבים, ואת ההסברים שלהם, ואחרי שבחר באפשרות מסויימת במהלך המשחק, יוכל לחשוב בעצמו באיזה שלב הוא בחר. את השלבים והגדרותיהם תוכל למצוא בנספח מס' 3. ושוב – חשוב שהבריסטול יראה יפה חיצונית!

כפי שבוודאי הבחנת, קשה לערוך משחק כזה לקבוצה גדולה, ואפילו ל – 10 חניכים, כאשר כל חניך מחכה לתורו. לכן ע"פ שיקול דעתך, חלק את החניכים לקבוצות, כל קבוצה תהיה "חייל", והקבוצה תקבל החלטה משותפת, או ע"פ רוב.

אחרי שעמדנו על ששת שלבי התשובה דרך המשחק, הקרא  לחניכיך את הסיפור "המחזורים שקיבלתי במתנה". הדגש בפניהם, שהסיפור נכתב לילדים, אולם גם מסיפור כזה ניתן להפיק לקח רב. בן 12 הייתי. אבא אמר לי לא פעם שזו לי השנה האחרונה לפני הגיעי למצוות. "חייב אתה להתכונן כבר מעתה", אמר. "כי על תורה ומצוות לא משא של מה בכך הוא. התפילין, המוטלות על מרומי ראשו של האדם, אינן כבדות-  ובכל זאת כבדות הן, הרצועות שרותמות את ידי האדם, אינן כובלות – ובכל זאת כובלות הן". אולם דבריו  של אבא לא מצאו אוזן קשבת, עד שאירע לי באותה שנה המעשה דלהלן: מושבי  בבית הספר היה על יד ילד שקט ונוח, ושמו יוסף מאיר. לרוב שורר שלום ביני לבין יוסי. שלום זה לא בא בשל התנהגותי הטובה כלפי שכני, אלא בעיקר הודות לסבלנות המופתית, שיוסי נחון בה. הימים – ימי אלול היו. בבית הספר שיננו לנו את פירושי הפיוטים של הימים הנוראים. למטרת למוד זה הביא עמו כל אחד מהתלמידים מחזור משל אביו. לי לא נתן אבא מחזור, כי הכיר בי שלא אשמור כהלכה על שלומו ושלמותו של הספר. הפליה זו גרמה לי לעוגמת נפש – ומה גם לאור העובדה, שיוסי שכני, הביא עמו מדי שעור מחזור נאה ומהודר ביותר. מעלה יתרה היתה לו למחזורו של יוסי, שכן כל אותם המחזורים שהביאו הילדים – מחזורי אבא היו ואילו המחזור שהביא יוסי היה קנינו הוא; ולא עוד, אלא שהיה זה מחזור חדש שניתן לו כשי- הוקרה לרגל הצלחות מזהירות בבחינה בתורה. על מחזורו זה היתה גאוותו של יוסי. אותו יום – יום רע היה לי. השיעורים, משום מה, שעממו אותי. כל רגע, שהמורה הסיח בו את דעתו ממני – ניצלתי כדי להציק לחברי. לפתע קפץ עלי יצרי ביותר, שלחתי ידי גם במחזור של יוסי. בתנועה מזורזת חטפתי את הספר מידיו – כאילו כדי לראות דבר שלא ראיתי בו עד כה. גם תעלול זה היה עובר בשלום, לולא נבהל יוסי מאוד לשלום מחזורו ונקט באמצעים נמרצים להוציאו מידי. במקום להשיב את הספר, ספג יוסי מידי דחיפה חזקה – שעוררה סוף סוף אץ שימת הלב של המורה. "איתמר ישב עמי בתום השיעורים", פסק, "וירשום לפניו את כל מה  שגרע עתה מתלמודו" זו הייתה לי מהלומת רעם.. זה אך בהפסקה נדברנו כולנו כי בתום השיעור נצא לחורשה ונשחק שם "משטרה ושודדים". הזמן היה כשר לכך, הואיל ולא היו לנו ביום זה אלא ארבעה שעורים, שלא כשאר ימות השבוע. כמובן, לא תליתי את האשם בי – אלא בשכני יוסי. הוא שגרם, הוא שהסב את שימת עינו של המורה, הוא שהשבית שמחתי ! הפעמון צלצל. לפני שעזב יוסי את מקומו, העיף עלי מבט של השתתפות ולחש: "מילא, עוד מעט ישחרר אותך… נשמור לך תפקיד במשחק…" אולם אני לא שעיתי אליו ולא השבתי אף ברמיזת עין… כפי הנראה העמדתי פני אומלל רב- יסורים, כי כחלוף רבע שעה נכמרו רחמיו של המורה – והוא שלחני לנפשי. כשהצגתי רגלי מחוץ לכתלי בית הספר, הייתי שוקל בדעתי אם להצטרף אל חברי המשחקים, ללכת הביתה או שמא לכלות את חמתי בעצים ובאבנים – כי שמחתי הושבתה. ומרוב חרון וצער, לא קם בי עוד חשק להיות "מן הישוב". בעל כורחי נשאוני רגלי לעבר החורשה. כבר מרחוק הגיע לאוזני קול מצהלות המשחקים, שהיה עשוי רק ללבות את כעסי… נעמדתי ליד קרחת – החורש, בו נהגנו להוועד למשחק ולהתמיין מי ל"שודדים" ומי ל"שוטרים". ילקוטי חברי היו מושלכים שם. הבחנתי גם בילקוטו של יוסי. לפתע חלפה במוחי מחשבה מגונה – מחשבת "נקם": אגנוב את המחזור – סיבת עלבוני – כדי להקניט את יוסי. "כמובן"- לחשתי אל ליבי, "אשיב אותו מחר השכם. אשים אותו לתוך תאו שבספסל הלימודים, ולא יוודע לו כלל שנלקח בידי מישהו". בתנועה חפוזה פתחתי את הילקוט, שמטתי מתוכו את המחזור והטלתיו חיש מהר לתוך ילקוטי. מבט מבוהל אחורנית הבטיחני כי לא היו עדים למעשה. מיד נדחפתי אל ביתי בצעדים מזורזים. דומה היה עלי המאכל שהגישה לי אמא, כאילו שינה טעמו למר. גם שיעורי הבית, שהכנתם אחר הסעודה, לא עלו יפה. טרם מנחה, נגשתי במקרה לחלון לפתוח את התריס, ותוך כדי הצצה לרחוב, ראיתי את יוסי כשהוא ממהר לקראת ביתי בצעדים דחופים. כדי למנוע מהדברים שיגיעו לאוזני ההורים, אצתי לחדר המדרגות וקבלתי את פניו. הוא נשם בכבדות: – "איתמר, אמור נא לי האין המחזור בידך?" "איזה מחזור?" שקרתי, ובגרוני נתקעה מעין גלולה מרה. "תראה, איתמר" פתח יוסי שוב "באתי הביתה, פתחתי את הילקוט ונמחזור איננו…" "אז מה " התאוששתי, "בודאי אבדת אותו בחורשה. הן בילקוטך היה הכדור של החבריא, וכשהוצאת אותו נשמט בודאי גם דבר זה." יוסי הלך. אך בלילה נדדה שנתי העיני… בעוד שחר קמתי כשי להתפלל במנין הראשון, על מנת שאספיק להיות הראשון בבית הספר ובאמת לא קידמני אדם בחדר כיתתי. שמתי את מחזורו של יוסי בתוךתא הספסל. מיד עזבתי את בית הספר וחיכיתי עד לצלצול. משעליתי שנית, מצאתי את יוסי ומחזורו בידו. "רואה אתה?" הפלטתי בגיחוח מעושה… בששיעור השני הפסיק המורה לפתע את דיבורו. "שמע נא יוסף מאיר, דומה בעיני שאינך במלוא קן הבריאות. מה?" "כן, המורה, ראשי כבד עלי קצת". "מוטב שהיית אומר לי זאת מיד" הפטיר המורה. "עכשיו שוב מיד הביתה – איתמר ילווה אותך". אחות יוסי הגדולה קבלה אותנו בפתח הדירה בהתרגשות. "תאר לך, איתמר, אתמול בשעה ששלחנו את יוסי לישון, אמר לנו כי עליו לחפש את מחזורו בחורשה. ובאמת הסתובב שם למעלה משעתיים וחפש לאור הפנס. במקרה היו הלילה מפלי טללים, והוא חזר הביתה לח, עייף ומיוזע. אין פלא איפה כי הצטנן!" מלמלתי אלו מילים, כגון "רפואה שלמה" ושרכתי רגלי לבית הספר. לא ראיתי אותה שעה לא אוטומובילים, לא כלבים ולא דברים אחרים שהיו תמיד מושכים את עיני. ראש השנה חלף. שמענו שיוסי חולה מאוד. פעם, בשעה שדברנו במחלתו, קלט אחד מאיתנו את המילים "דלקת ריאות". אולם ילדים היינו, ולא היה נהיר לנו המושג של מחלה מסוכנת זו. בערב יום הכיפורים נכנס אבא עמי לבית הכנסת וכבר מצאנו בו צבור גדול. בנקל אפשר היה להכיר, שעניין אחד משמש לכולם נושא לשיחה ולדאגה. עד מהרה מצא הקול מהלכים גם אצלנו: בנו של מר מאיר, יוסף, נתון במצב מסוכן. ה"משבבר" יחול ביום זה… דמיתי שקירות בית הכנסת החלו מתמוטטים… תפסתי ביד אבא בחוזקה שלא אכרע תחתי… אני הוא  שגרמתי… לבי לא עצר כוח לשאת את המועקה הזאת. לפתע פלס לו אדם דרך, בפנותו אל ספסל אבא. היה זה מר מאיר. פניו היו עצובות וחיוורות מאוד. גם אני הבחנתי בזאת בידו היה ספר — מחזורו של יוסי. "הא לך, איתמר, מחזור זה. ילדי שולחו לך. הוא אמר שאין לך מחזור משלך, ועל כן תשמח להתפלל מתוכו… ובוודאי גם לא תשכח לזכור את יוסי לרפואה שלמה וקרובה". מר מאיר נאנח מאוד ואבי לחץ את ידו בלי אומר ודברים. שליח ציבור נגן מה שנגן. הציבור התפלל מה שהתפלל… ואני עמדתי מול מחזורו של יוסי והסתכלתי באותיותיו היפות בעיניים בוהות, אטומות ומטומטמות. אגלי דמע עמדו בעיני, ולא יכולתי להוציא הגה מפי. כך נמשך הדבר שעה קלה. והנה שמעתי מילים שהחזן קוראן במלוא גרונו והקהל כולו צועק ומתייפח בקול גדול. מלים אלה נקלטו בליבי וגם אני פתחתי את פי, ובקול חנוק אמרתי איתם: אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לחולי עמך. באותו רגע חלה בי מעין הפשרת קרח, שחסם עלי את מבוא התפילה. התחלתי להתפלל… מעודי לא התפללתי כך… כל מילה שאמרתי – בין שהייתה "רפואה" או "פרנסה" או "גאולה". או סתם מלה שלא הבינותי – היה לה רק מובן אחד: "השם הרחמן, אנא רפא- נא את יוסי ולא יבכו אבא ואמא של יוסי, ולא אהיה אני, איתמר, לרוצחו של יוסי, ולא… אוי, אוי…" כל הדברים האלה נתקפלו בכל פסוק שאמרתי – בתוך כל מילה שאמרתי. בבוקר נפתחת דלת בית הכנסת, ונכנס אדם לבוש במדי בית החולים. הוא לחש דבר לשמש שעמד בסמוך, והלה אץ אל מר מאיר… ולפתע נהרו פניו של מר מאיר, וקמה התרגשות של שמחה בכל בית הכנסת… "המשבר" עבר בשלום – יוסי יחיה! – מיד עם הינתן הרשות ביקרתי את יוסי בבית החולים. המחזור היה בידי. הושטתי לו את המחזור והתחלתי לספר לו את כל המעשה. בתחילה גמגמתי וחשבתי להחנק תוך דיבור. לאט לאט חזרה אלי לשוני, אך עדיין לא העזתי להביט בפניו. לבסוף העפתי מבט ביישני חטוף בפני יוסי והנה פניו מוארות בשחוק קל. "הרי לא כיוונת לכך כלל" אמר, "ועתה, ב"ה, הכל עבר בשלום — ואת המחזור עליך לשמור עבורך, שכן התפללת מתוכו בכוונה כה גדולה ונתרפאתי!" מאז היינו, אני ויוסי, חברים שנדבקו זה בזה בתפילה גדולה – התפילה שהזכירה לי לראשונה את העול, שאבא הרבה להזהיר אותי עליו. ביום ה"בר- מצווה" קבלתי, בתוך כל שאר המתנות, מערכת מחזורים בכריכת הדר. מערכת זו לא הייתה תמימה מאחר שחסר בה במחזור ליום הכיפורים – ואף על פי כן הייתה זו המתנה החביבה עלי ביותר. ואתה הקורא, יודע מידי מי קיבלתי מחזורים אלה, על שום מה חסר מתוכם מחזור יום הכיפורים ומפני מה חיבבתי מנה זו מכל..

לפנינו סיפור פשוט על ילד אשר קצת "שיחק" עם חברו.

כדאי לעקוב אחר התנהגותו לאחר שהמשחק הופך לרציני.

ראשית נברר מה היו השלבים הראשונים של הסיפור:

• גנבת הסידור
• פניה של יוסי
• נדודי שינה וחרטה קלה
• החזרת הסידור
• הידיעה על מחת יוסי והתפילה בשבילו
• ספר ליוסי ובקשת הסליחה.

צריך להעמיד את שני רגעי החרטה של המספר זה מול זה. בפעם הראשונה זו חרטה קלה בלבד. המספר משהה את הסידור אצלו יתר על כן הוא אינו מעז לאמר ליוסי את האמת.

בפעם השנייה הוא מתפלל "מעודי לא התפללתי כך…" והשיא "התחלתי לספר לו את המעשה".

אלו הם למעשה שלבי התשובה:

1.  הכרת החטא ("בגרוני נתקעה מעין גלולה מרה…"  "בלילה נדדה שנתי מעיני…")
2.  חרטה
3. עזיבת החטא
4. קבלה לעתיד
5. תיקון הרע

כל אחד מהרעיונות הללו הנו פשוט ביותר לכן חייבים לפתח את השיחה ולהביא את החניכים למסקנות הללו בעצמם.

להלן מערך שאלות לדוגמה:

1. מתי התחיל להתחרט המספר על מעשהו?
2. מתי גמר המספר להתחרט?
3. האם בשני המקומות החרטה הייתה בעלת עוצמה שווה?
4. מה היו ההבדלים? איזו מהן הייתה מושלמת יותר ולמה?
5. האם יעשה זאת המספר פעם נוספת לדעתכם? (החלק הרביעי משלבי התשובה: קבלה לעתיד).