תקציר הפעולה
מקום הוא שטח, חלל או רווח שאפשר להימצא בו או לעמוד עליו. לכל אחד מאיתנו יש מקום ואפילו כמה מקומות: מקום בבית או במשפחה, מקום בשבט או בסניף, מקום בכיתה, מקום בחוג, ביישוב או בשכונה. גם לכל אומה יש מקום משלה, ולעם ישראל יש ארץ ישראל, כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, טו). האם המקום שלנו רק נותן לנו או שגם לנו יש אחריות כלפיו? מי מקיים את מי, המקום אותנו או שמא אנחנו אותו?
- כיסאות
- החניכים יבררו מה האחריות שלנו כלפי ארץ ישראל מתוך היותנו שייכים לעם ישראל.
- החניכים יבינו כי יש יחסי גומלין בינם לבין המקומות שהם שייכים אליהם.
- החניכים ישתפו במעשה שהם רוצים לקבל עליהם למען ארץ ישראל.
-
נספח 1 מקומות
הבית
בית הספר
הכיתה
המתנ"ס או המרכז קהילתי
החוג
בית הכנסת
הסניף
השבט
הבית של סבא וסבתא
אחר
-
נספח 2 סיפור- על גוש קטיף
סיפור על גוש קטיף פעם לפני הרבה שנים, הרבה לפני שנולדתי, אימא ואבא החליטו לעבור מפתח תקווה למקום חדש, ליישוב נווה דקלים שקם בגוש קטיף. ככה לפחות אימא סיפרה לי: אוריתי, שתדעי לך שעברנו לשם כי מדינת ישראל רצתה לטפח את המקום הזה, ואבא ואני חשבנו שזו הזדמנות מעולה לגדל את הפרחים שתמיד חלמנו עליהם, פרחים של ארץ ישראל". אני נולדתי בנווה דקלים. כל יום אחרי בית הספר היינו מגיעים הביתה, מניחים את התיק ומתחננים לאימא לרוץ לים. הים היה כל כך קרוב, הפיתוי היה כה גדול, עד שלרוב הוא גבר על הרצון של אימא שנשאר בפנים ונסיים קודם את שיעורי הבית. היינו רצים לחוף, מכניסים את הרגליים למים, נושמים את האוויר המלוח, וחוזרים מהר בתום כמה דקות של חסד כדי שאימא לא תתעצבן ותסכים שנעשה זאת גם מחר. לאבא היו חממות, והוא גידל בהן המון פרחים יפהפיים, כתומים, אדומים, סגולים וכחולים. את הפרחים הוא היה שולח לכל הארץ, לכל מיני משתלות או לאנשים שרצו פרחים מהמדבר, ואפילו שמעתי שכמה פעמים הזמינו ממנו פרחים מחוץ לארץ. לא רק לנו היו חממות. משפחת שוסטר, השכנים בבית לידנו, החזיקו חממות של חסות, הכי טובות בכל הגוש! הכי טובות בארץ! למשפחת מזרחי מהרחוב המקביל היו חממות של עגבניות עסיסיות ומעולות. בחיי לא טעמתי ירקות טעימים יותר מהירקות של הגוש. גם בשנים שכבר רבצה מעלינו גזרת הגירוש, ההחלטה הנוראית שהחליט ראש הממשלה דאז אריאל שרון לפנות את כל יישובי גוש קטיף כדי שאולי כך נעשה שלום, גם אז לא הפסקנו, המשכנו לזרוע, לנטוע, לשתול ולעבוד, והאדמה האירה לנו פנים ונתנה לנו מפרייה הטוב. את הסוף העצוב אתם בטח כבר מכירים, ואם לא, אספר לכם שבי"ב באב תשס"ה החלו לפנות את היישוב. שלושה ימים נדרשו להרוס את מה שבנינו שנים רבות. שנה אחרי הגירוש אבא רצה שניסע לראות את נווה דקלים, אבל אימא לא כל כך רצתה. היא חשבה שזה יהיה לה קשה מדי. הם החליטו שאבא ייסע עם מי שרוצה. אני, שכל כך התגעגעתי, נסעתי עם אבא כמובן ועם יואב אחי הגדול. "הגענו", הכריז אבא. מסביבנו רק חול וחול וחול, לא נגמר, אין-סופי. "נראה בדיוק כמו שהיה לפני שהגענו לפה", אמר אבא. הדמעות עלו מהגרון ואיימו להתפרץ, ויואב הבחין בי לפתע ואמר: "אוריתי, תראי איך האדמה לא יכולה להסתדר בלעדינו. היא חייבת אותנו בשביל לפרוח, היא פורחת רק לנו, רק לעם ישראל", ואז כבר הרשיתי לעצמי לבכות, ובכיתי קצת מעצב וגם קצת משמחה, כי הבנתי שאולי היא לא בידינו עכשיו, אבל ארץ ישראל, גם החלק הקטן הזה שלה, נשאר נאמן לנו. "
-
נספח 3 – שאלות
- למה ההורים של אורית רצו לעבור לגוש קטיף?
- באיזה יישוב גרו?
- מה אהבו אורית ואחיה לעשות כשחזרו מבית הספר?
- מתי התרחש הפינוי מגוש קטיף?
- מה אמר יואב לאורית כדי לעודד אותה?
-
נספח 4 – בנק רעיונות למעשים
- לנקות את הזבל שלי
- למחזר את הבקבוקים בבית
- להכין מכתבים לחיילים שמגינים על הארץ בצמתים
- ללמוד על כל מיני מקומות בארץ
- לטייל במקומות בארץ שלא הייתי בהם