למדריך : כמעט כל אחד מאיתנו מעריץ או העריץ דמות מסוימת בחייו. התופעה נפוצה מאוד בקרב בני הנוער, שחשופים במידה רבה לאמצעי התקשורת אשר מטפחים גיבורים ומיתוסים בדרכים שונות ובשיטות מגוונות. ה"גיבורים" מהווים באמצעי התקשורת השונים, את אחד מהמרכיבים המרכזיים בקשר הייחודי שאנו יוצרים עם הסיפורים או עם החומר המוגש. אנו מעדיפים סגנון הגשת חדשות של קריין זה או אחר בטלוויזיה ומאזינים בדבקות לתוכנית רדיו בזכות המגיש אותה. סדרה קומית אהובה עלינו במיוחד בשל הדמות המרכזית שבה, ושעשועון זה או אחר בשל המנחה בעיתון אנו קוראים על "גיבורים" מוכרים לנו בתחום המדיני, כלכלי או חברתי ובמוספים או בשבועונים השונים של ה"גיבורים" בתחום הקולנוע, המוסיקה, האופנה וכו'… לטווח הארוך נותרים עמנו דמויים של הדמויות: לא, מה אמר פוליטיקאי זה או אחר, אלא הפוליטיקאי כדמות. לא מה עשתה בדרנית זו או אחרת אלא אופי ההופעה שלה. לא את מי ראיין זה או אחר, אלא האווירה הכללית מיוחסת לתוכנית הראיונות שלו. דרכי ההערצה רבות ויצירתיות. אומנים רבים מספרים בראיונות על מעריצים טורדניים שמחכים להם אחרי הופעות עם זרי פרחים ומתנות, שאורבים להם בחדרי מדרגות, שעוסקים, ששולחים מכתבים בהם מפורטות בעיותיהם הפרטיות ביותר, אך גרוע מזה, יש מעריצים שמאבדים פרופורציות: קורעים שרוול מהשלמה למזכרת, מציקים לאומן המתחרה, מתעלפים בהופעות וכו'… כמעט בכל חדר של בן עשרה ממוצע תלוי פוסטר של דמות נערצת, בארון מונחת חולצה עם הדפס של האומן. על עטיפת היומן והמחברות מככבת הדמות, וקטעי עיתונות המספרים על "הגיבור" נאספים ונשמרים בקפדנות. ואלה רק מדרכי ההערצה, שאתה המדריך וחניכך מכירים היטב.

כשיגיעו החניכים לפעולה עם החומר שביקשת להכין, הם בוודאי יהיו קצרי- רוח להראות את ממצאיהם ולהבין לשם מה כל הטרחה.

פתח את הפעולה בשאלה אישית לכל חניך וחניך:

• את מי את/ה מעריץ (הדמות יכולה להיות מכל תחום בחיים)
  הרבה שמות יזרקו לחלל החדר.

כשתירגע האווירה שאל שאלה נוספת:

• כשמעריצים מישהו במה זה מתבטא? (הוסף להם מידיעותיך)

אני אוהבת אליל ספורט

אלינור, בת 12, מתל אביב מספרת בקול נרגש ונעצור: "אני אוהבת אליל ספורט".

"את מי, אם מותר לי לשאול?" שאלתי.

"את מיקי ברקוביץ'" היא עונה חרש.

"גם אני!" קראתי "גם אני אוהבת אותו, הוא חביב חייכן, צנוע, צבר חמוד למהדרין, והוא עושה את המלאכה, מלאכת הסלים, נאמנה".

"נכון", אומרת אלינור, "אבל אני לא יודעת מה לעשות", קולה רוטט, "אני לא יכולה לישון בלילות, ולהתרכז בלימודים, אני כל הזמן חושבת עליו".

אני חשה את כאבה של אלינור ומבינה את מצוקת לבבה

האיש שהיא אוהבת נראה כל כך קרוב מבעד למסך הטלוויזיה.

קולו נשמע כאן בבית מבער לגלי הרדיו נהנה רואים אותו רץ, וכל תנועה מתנועותיו כל כך מוכרת, ועתה יקפוץ אל הסל, כן… והנה חייך, ממש אלי הוא חייך, הוא הניף את ידו – אלי הוא הניף, והנה העביר ידעו בבלוריתו…

אנחנו מכירים אותו כל כך טוב, הוא ממש בן משפחה אצלנו

אנחנו יודעים מה אמר ומה עשה והיכן נולד – ואנחנו כמו חושבים שגם הוא מכיר אותנו, יודע אותנו, אוהב אותנו…

נדמה לנו שעוד מעט יקרב ויאמר לו "שלום", אך כמו מקסם שווא במדבר הוא תמיד נשאר שם – ואנחנו פה. זה יפה להזדהות עם דברים יפים וטובים, ואף טבעי הוא לגיל – הנעורים. אבל כדאי לדעת שמיקי ברקוביץ' וירדנה ארזי ואדם, על אף שהם זמרים ושחקנים – הם בני אדם רגילים, כמו כולנו.

הם גם הולכים לרופא השיניים ולמורה של הבן לשאול בחרדה: איך הציונים? כמו כולם. הם בני אדם רגילים שיש להם כשרון מסוים, לשיר, לשחק או לכתוב. את הכישרון המיוחד שלהם אנו מעריצים. תמיד נראים בעיני ילדותנו אנשים רמים כאילו אינם בשר ושם. זוהי טעות. המנהל הראשי הוא בן אדם, ראש הממשלה הוא בן אדם והמורה הוא בן אדם. אני זוכרת שהיינו מספרים בהתרגשות ובציחקוקים: ראיתי את המורה שותה תה… או : ראיתי את המורה נכנסת לבית שימוש… כן, כן! המורה היא ככל האדם, שותה תה והולכת לבית השימוש.

אני מציעה לך אלינור לחשוב  על מיקי ברקוביץ גם כעל אדם פרטי, שיש לו חיים משלו: משפחה , כאב ראש לפעמים, מילואים ומיסים, והוא צריך להכניס את האוטו למוסך כמו כולם.

לכן… להעריץ את הכשרון המיוחד – כן, אך לזכור כי כולנו בני אדם – רק בני אדם!

לקוח מהספר : אסתר על הקו

מאת: אסתר קל

שאלות מנחות:

• מדוע אנו מעריצים דמות מסוימת?
• האם זה "בריא" להעריץ?
• מה גורם לנו להרגיש כבוד ואהבה לגיבור?
• האם אנו מכירים את הגיבור שלנו היטב, מתוך היכרות אישית?
• לו היה הגיבור גר בבית ממול , האם היינו מעריצים אותו באותה צורה?

הקטע הבא יעזור לך המדריך לנווט את הדיון ולספק חומר מחשבה ותשובות לחניך אודות ההערצה.

כבני אדם בעלי רגשות אנושיים אנו ניזונים מסקרנותנו הטבעית לגבי אנשים אחרים.

היחסים ביניהם, בעיותיהם, והדרכים בהן הם פותרים אותן. ה"גיבורים" הינם לעיתים "בדיוק" כמו מישהו מסביבתנו הקרובה, הטיפוסים עמם אנו מגולים להזדהות, במקרים אחרים ה"גיבורים" הם דווקא אלו השונים מאתנו. הטיפוסים אשר כמותם אנו שואפים להיות. ( יפים ? מאושרים? עשירים? מצליחים? אהובים?). הגיבורים משקפים עבורנו את מאווינו מצד אחד ואת פחדינו מצד שני. אנו חווים את הסיפור בפרט ואת העולם בכלל דרכם.

הסיפורים באמצעי התקשורת מאפשרים לנו את ההצצה האינטימית לחייהן של דמויות אלה.

ברגעי חולשתן ואף ברגעי התעלותן. זהו סוג של היכרות שאיננו זוכים לו בחיי היומיום בתדירות גבוהה שכזאת. הצצה זו אינה רק מספקת את יצר הסקרנות והרכילות שלנו. היא לא פעם מציידת אותנו במודלים לחיקוי, בעצות לפתרון בעיות בחיינו שלנו ובמערכות ערכים שעל פיהן מתפקדים בעולם הסיפורים בתקשורת.

ההכרות שלנו עם אנשים במציאות מחייבת אותנו בהתנסויות מגוונות. ביצירת קשרים לאורך זמן ובתהליכים דו סטיריים באמצעותם אנו שותפים למערכת יחסים ולא רק צופים בה מן הצד. לעומתה, ההיכרויות שלנו עם גיבורי התקשורת הן מוגבלות לנסיבות מאוד מסוימות ( התנהגותו של המנחה בתכנית בידור, הופעתה של הזמרת בתחרות זמר או של השחקנית במסע אל החלל). יחד עם זאת, עם רבות מן הדמויות אנו יוצרים קשר "דמוי חברתי" : אנו נפגשים עמן כל שבוע, לעיתים כל יום, שבוע אחר שבוע. לעיתים שנה אחר שנה. הן הופכות לחלק מהמעגל החברתי שלנו.

חלק ב' של הפעולה יעסוק בעיצוב דמות הגיבור באמצעי התקשורת, בסרט או בתכנית, ובהשוואת אורח חייה למציאות המוכרת לנו.

1. בקש מכל חניך להקריא את ממצאיו מהתוכנית שבחר.

הסב את תשומת ליבם לנקודות הבאות:

חייה של הדמות, לפי טבלת הממצאים, מאוד בלתי שגרתיים. כמה פעמים היא הלכה במשך הסרט לשירותים, האם היא רחצה כלים, תלתה כביסה, האם ראינו אותה ישנה, אוכלת, מזיעה, לא מאופרת, לא יפה?!

• תארו לעצמכם שאתם יצורים מהחלל החיצון. אתם מנסים ללמוד על בני האדם על פי תוכניות בטלוויזיה ותמונות מעיתונים, מה אתם לומדים על היצורים המכונים " בני אדם" החיים על פני כדור הלכת ארץ?
• הוטל עליכם לשנות את הדמות כך שהיא תהיה בלתי אהובה.

האם ניתן לעשות זאת ע"י שינוי משהו בהתנהגותה של הדמות? בדברים שהיא אומרת? האם ניתן לעשות זאת ע"י שינוי הביגוד שלה, צורת הדיבור, הנימוסים שלה ? מה תשנו?

2. האם קיים הבדל בין עיצוב דמות בטלוויזיה לבין עיצובה ותיאורה בספר?

הטלוויזיה במיוחד נוטה להציג את גיבוריה במקרים רבים באופן פשטני וסטריאוטיפי, ולא במכלול מסובך של תכונות אנושיות. ליוצרי התכניות ישנו זמן מוגבל לפתח מספר מצומצם של תכונות החייבות להיות מזוהות במהירות על ידי מיליוני צופים.

לא פעם הם בוחרים באותן תכונות המוכרות לנו מתוכניות רבות אחרות.

הסטריאוטיפים שהם מושגים המשותפים לקבוצת אנשים יוצרים "קיצור" בתהליך העברת המשמעות התכנית: הידע הקודם מצוי ביד צופים משרת אותם בהבנת הדמויות כמייצגות טיפוסים חברתיים.

בראשי מצוי בסטריאוטיפ של "יפה וטיפשה". אני יכולה מיד למקם דמות כזאת ב"מגרה" במוחי. זה "חוסך" את הזמן והמאמץ הנדרש להציג לי את הגיבורה, את תכונותיה, את הרקע והמניעים להתנהגותה. כיוון שהסטריאוטיפ מכליל על האדם הבודד תכונות הזהות כביכול לקבוצה אותה הוא מייצג. נמנעת התייחסות לאדם כפרט ייחודי. אין צורך לפתח את הדמויות לעומק – הן נבנות על פי פעילותן.

הדיאלוגים ביניהן, הופעתן והסביבה בה הן מתפקדות.

בשל עלות ההפקה והצורך הבלתי נלאה למלא את שעות השידור הרבות, מרבה הטלוויזיה בשימוש בסדרות ובנוסחאות קבועות להצלחה. הכרות קצרה עם הגיבורים מאפשרת לצופה להתרווח מול הקונפליקט השבועי ללא מאמץ מיוחד להבנת מרכיבי האישיות שלהם. הדמויות החוזרות הן קבועות ומוכרות ומשרות עלינו תחושת בטחון.

על רקע זה של קביעות ורצץ ניתן למזג את החדש ובמפתיע: את העלילה הספציפית השבועית.

חלק לחניכים כרטיסים בהם יופיעו סטריאוטיפים מקובלים עליו: דימויים של אנשים אשר הפכו מוכרים לנו באמצעות שימוש חוזר ונשנה באמצעי התקשורת.

• הג'ינג'י השובב : כובע מצחיה על הצד, נמשים, שיניים קדמיות חסרות…
• הילדה המפונקת: בובה ביד, סרטים בשיער.
• הספרנית המשעממת : שמנה , משקפיים עבות על קצה החוטם.
• הפרופסור המפוזר: קרחת, שיער מדובלל בקצוות, משקפיים.
• המורה הרשעית: אף נשרי, אשה עבת בשר, קול צרחני
• הגבר המנצח תמיד: תיק ג'יימס בונד, משקפי רין באן, אקדח בכיס.
• האיש ה"רע – מכוער" : צלקת, גבות עבותות

כל חניך יבקש לתאר ולאפיין את הדמות שקיבל עפ"י הסטריאוטיפים המקובלים.

האם נוכל למצוא דוגמאות ה"שוברות" את הסטריאוטיפים, כלומר, אינן מתאימות להם?

לדוגמא: האם אתם מכירים ספרנית שהיא אישה מעניינת ונעימה? ילד ג'ינג'י שאיננו שובב? ילדה גנדרנית שאינה מפונקת?

כל העולם במה

מילים: חיים חפר, לחן: קובי אושרת , ביצוע: אמני ישראל

ושוב המסך עולה וניפתח
ושוב הבמה אור מוצפת
קול צחוק, ולו קל, מתוך הקהל
אזננו, כמו פרח קוטפת
קול בכי ודימעה מתוך הנשמה
כל רגע שאתם פה איתנו
הוא אושר קטן ופרס שניתן
על כי בלבבכם שוב נגענו

כי העולם כולו במה
בו גיבורים וחלשים
וזרקורים, מסך, קרשים
ועליזים ומיואשים
כן, העולם כולו במה
אך גם השחקנים הם אנשים.

חיים של פרפר יפה וקצר
כוכב, אבל לא בשמיים
להיות לא להיות
צריך גם לחיות
גם בין מחיאות הכפיים
ומה עוד נישאר ליום המחר
גם אם חן וחסד תיתן לו
ממנו – לא כלום, אולי רק צילום
של המלט, אופליה, אותלו

כי העולם כולו במה…

פאות ואיפור, פורים, יום כיפור
ועוקץ ודבש הביקורת
ושוב כמו תמיד בין שיר לתפקיד
בין זר הפרחים למשכורת
חיים של שעה, עצבות, הנאה
ואנו לבסוף לבדנו
אורות כבר כבים ומשתחווים
ודי – השחקן כבר איננו.

כי העולם כולו במה…

הכוכב צריך את הקהל – אותנו. הוא לא כל יכול

הכוכב: שמר, שחקן, בדרן הוא לא יצור על טבעי, הוא איש כמו כל האנשים,… ממש כמונו!

למה השחקן כבר איננו?

לאן הוא הלך?

הוא פשוט פשט את התחפושת ועכשיו הוא כמו כל אחד אחר,… ממש כמונו.

מתוך החוברת תקשורת- צריכה ביקורתית , בעריכת: שלמה זיס