"

קטע 1:

ארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה ויחס גדול הניצוץ האלוקי, וההגשמה העליונה תתייחד באותה הארץ באופן נפלא, מה שאין כן בשום ארץ אחרת. ולהורות על מעלת הארץ בעצמה, בנוסף לעם היושב בה, שהארץ הייתה מקודשת בעצמה, שהייתה המצוות התלויות בארץ, כי היו מכלל עבודתה. קדושת הארץ רוב משפיעה גם על פירותיה, שיונקים מקדושת השוכנת ליד הארץ, אנו מברכים בבר מעין שלוש: "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובה" ( בית חדש, רבי יואל סירקוס)
קטע 2 – "פעם בכפר קטן חי חקלאי פשוט. יום-יום הוא היה יוצא לגינתו ומטפל בפרחים החדשים שפרחו, משקה את הדשא ודואג לשלום הצמחים בגינה. הגינה הייתה מאוד יקרה לליבו, כבר שנים רבות שהוא מטפח אותה ודואג לה, הוא קיבל אותה במתנה מאביו שאהב אותה מאוד, ולכן שמר עליה מכל משמר. הוא אהב אותה והיא אהבה אותו בחזרה, גם כשהיה בחופשה או כשהיה חולה וגם כששירת בצבא, הוא תמיד חיכה לשוב אליה. הוא כל כך אוהב אותה, שגם אם מישהו ירצה לקנות אותה, הוא לא יוותר עליה בעבור שום הון שבעולם אפילו לא על פרח אחד! וכך גם ארץ ישראל שלנו, היא כל כך יקרה לנו! קיבלנו אותה מאבינו שבשמיים, ולא נוותר עליה בעבור שום הון שבעולם! גם כשהיינו בגלות או בתקופות קשות תמיד חיכינו לשוב אליה. אנחנו מאוד אוהבים אותה, והיא אותנו,

מקורות להרחבה:

השיח היהודי והדתי המתעורר על נושאי הסביבה עסק בעבר בעיקר באחריות שיש לאדם כלפי עולמו של הקב"ה. הוא התבסס על מינוי האדם כ"צלם א-לוהים" בפרשת הבריאה, על איסור התורה המכונה "בל תשחית", ועל מדרשים המצווים על האדם "תן דעתך שלא תחריב את עולמי". ניתן להודות ששיח זה לא תפס מקום מרכזי בתודעה הדתית ובעיסוק הציבורי מסיבות שונות. שתי העיקריות שבהן קשורות בעובדה שבד בבד עם קיומו של שיח יהודי כזה – יש דברים שקודמים בהרבה לשאלות אלו, ובמאבק על תשומת הלב בסדר היום נדחקו נושאים אלה לשוליים. הסיבה השנייה היא "פוליטיקת הזהויות", לאמור: העיסוק בקיימות מזוהה עם "שבטים" אחרים בחברה הישראלית, ובשל כך הוא מודר מהעיסוק הרבני והדתי. חשוב להדגיש כי חלק מאיתנו עוסק בשיח הזה שנים רבות, וגם מניע תהליכי שינוי, אולם האמת היא שההיקפים אינם גדולים. לא מדובר עוד על פריבילגיות של דאגה ללטאות נכחדות או לזרימת נהרות (שכאמור, אף אלה סוגיות חשובות, אולם לא נמצאות בפסגת סדר היום). שאלות הקיימות היום עוסקות בפיקוח נפש של ממש מה שהשתנה היא התודעה המחלחלת כיום בעולם שאנו נמצאים ברובד אחר לגמרי של סוגיית הקיימות, עם סכנת הידרדרות לתהום. לא מדובר עוד על פריבילגיות של דאגה ללטאות נכחדות או לזרימת נהרות (שכאמור, אף אלה סוגיות חשובות, אולם לא נמצאות בפסגת סדר היום). שאלות הקיימות היום עוסקות בפיקוח נפש של ממש. גם אם רק חלק מטיעוני המדענים נכון, גם אם חלק מהמאבק הוא יחצ"ני ואינטרסנטי, גם אם חלק מההצעות המוצעות מזהמות הרבה יותר מהבעיה שהן באות לפתור או שחלק מההתחממות בכלל אינו תוצאה של מעשי בני אדם – מדובר במיליוני בני אדם שימצאו את עצמם בסכנת חיים כתוצאה מהצפות, בצורות, רעב וכדומה. התעלמות מתוצאות אפשריות אלה, גם על צד הספק, היא לא אנושית, לא מוסרית ולא אמונית. אולם היא גם מסוכנת מאוד, כיוון שככל שירבו נזקי עליית החום הממוצע בכדור הארץ והיא תשפיע במקומות שונים על פני הגלובוס – תתעצם נדידת העמים למקומות האחרים, ותהליכים קטטוניים של מלחמות ציביליזציה עלולים להתרחש. אני מבקש להדגיש כי מדובר באפשרות – לא בוודאות, ובספק ולא בנבואה אפוקליפטית. אולם נדרש מאיתנו כבני אדם לשקול סיכויי הסכנה מול עוצמתה, ודי באפשרות שרבע מהערכות הסיכוי קיימות – כדי לחלץ פעילות אנושית כלל-עולמית, בשל עוצמת הסכנות. ישראל היא מדינה זעירה והשפעתה המעשית קטנה. ואף על פי כן היא צריכה לפעול במעגלים מתרחבים והולכים. ראשית, לקבל על עצמה חלק מההגבלות החיוניות, למען צמצום הזיהום המיותר ועד למשק האנרגיה והתעשייה. בד בבד גם להילחם נגד הצעות סרק או החלטות פופוליסטיות חסרות משמעות של ממש. מתוך גרעין המדיניות של מדינת ישראל היא קוראה להיות שותפה במהלך העולמי הכללי, ויש לה השפעה מסוימת. על אף מספרנו הקטן – העובדה שאנו באים כאומה עתיקת יומין, עם מסורת דתית ותרבות בעלת אלפי שנים, ועם מעמד של "האחות הגדולה" של הדתות האברהמיות, מעצימה את השפעתה של מדינת ישראל, וחובה לממש את הפוטנציאל הזה בכל מסגרת אפשרית. (הרב יובל שרלו, טור דעה, הארץ, כ"ז בחשוון תשפ"ב) וזה הסיפור שלנו בינתיים."