הכרטיסים נמצאים תחת "גלריית תמונות".

שוויץ 1914, הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. שוויץ לא משתתפת פעילה במלחמה ורבים האנשים שמוצאים בה מקלט מדיני. גם יהודים רבים, שבורחים ממדינות המלחמה, פונים לשוויץ שמציגה מעמד ניטרלי. בחוץ משתוללת רוח סערה, שלכת אדירה גורמת, חודש קשה עובר באירופה ושלג קשה מכסה את רחובות העיר המתרוקנת במהירות מאנשים, שאצים לביתם החם. אישה אחת, גויה, בעלת מבנה גוף קטן וכפוף ושערות שיבה אחדות המעטרות את ראשה, סימן לעמל והיגיעה שהיא עוברת, לאט לאט מפלסת דרכה בשלג פן תמעד ותיפול. מוכרחת הייתה לצאת מביתה, אף שהשעה מאוחרת מאוד, בנה הקטן חולה זה שלושה ימים, חום גבוה ושיעול כבד. אצל הרופא בבית החולים כבר ביקרה לפני יומיים, אך הלה נתן תרופה שלא עזרה במאומה, עתה היא בדרכה לדר רייכנבאך, יהודי שהגיע לשוויץ לפני זמן מה. מהר מאוד יצא שמו הטוב בקרב אנשים כרופא מקצועי ויהודי. כמו רבים מעמו, גם ד"ר רייכנבאך שמר על יהדותו, אך השתלב בהצלחה עם אנשי המדינה. בשעה 23:30 נשמעה הדפיקה בדלת. ד"ר רייכנבאך שכבר עלה על מיטתו כשאר אנשי ביתו, רגיל היה שקוראים לו אף בשעות מאוחרות. במהירות לבש את חלוקו וניגש אל הדלת, בחוץ עומדת אישה שלרגע נראתה חוששת, אך מיד התעשתה ופנתה אליו בקול מיוסר: ד"ר אני זקוקה לעזרתך, בני שוכב שלושה ימים בחום גבוה, אני חוששת מאוד לבריאותו. לרגע ההר הדוקטור, נראה שאישה זו לא הייתה מטריחה עצמה במזג אוויר סוער כ"כ לולא נזקקה באמת לעזרתו. "אני בא מיד" השיב. ד"ר רייכנבאך נכנס אל חדרו, התלבש במהירות, לקח את תיקו ויצא עם האישה לדרך. האישה עשתה את דרכה אל מחוץ לשכונות הד"ר ופנתה לעבר מרכז העיר, ההליכה מתנהלת לאט עקב השלג שחזר לרדת והד"ר ופנתה לעבר מרכז העיר ההליכה מתנהלת לאט עקב השלג שחזר לרדת והד"ר מסדר את צעיפו שנשמט מהרוח הנושבת. לאחר שעברה את מרכז העיר ממשיכה האישה לכיוון השכונות החיצוניות של העיר ולאחר מספר דקות הצביעה על ביתה "זהו הגענו" הכריזה באנחת רווחה. כבר חששה שמא יחזור הד"ר על עקבותיו. ד"ר רייכנבאך נכנס אל הבית ופנה אל חדרו של החולה. לאחר בדיקה קצרה הורה להביא רטיות רטובות וחומץ, ובמיומנות רבה הוריד את חומו של החולה תוך זמן קצר. האישה שכל אותה עת התבוננה בנעשה מהצד, הפליטה אנחת רווחה ופנתה אל הד"ר, שהדריך אותה כיצד לעשות זאת, תוך כדי שדיבר רשם לה מרשם. האישה, שלא ידעה את נפשה מרוב הכרת תודה, הציעה לד"ר שתייה חמה, אך הלה סירב בנימוק שעליו לשוב אל ביתו. הד"ר רייכנבאך נפנה ללבוש את מעילו וצעיפו וכשכבר הגיע לדלת ביקש לשאול את האישה: שאלה לי אלייך: "מדוע הטרחת עצמך לבוא עד אלי, מרחק רב של הליכה, כאשר בשכונה שלך ישנם מספר רופאים שאני מכיר ויכלו לסייע לך?!" ענתה לו האישה: "אמנם כך, ישנם כמה רופאים בשכונה זו, אך ידעתי שבשעה זו של הלילה איש לא יסכים לעזור לי, ואלו אתה, שאתה יהודי, בטוחה הייתי שלא תסרב…"

עני, זקן חולה, עצרני פעם אחת בלכתי ברחוב. עיניים נצרבות ודומעות, שפתי תכלת, בלויי-סחבות, פצעים מגואלים… הה, באיזה אופן משונה ניוולה העניות את הברייה האומללה הזאת! הוא הושיט אלי יד אדומה, צבה, נאלחה… הוא נאנח, הוא געה לעזרה. החילותי למשמש בכיסי בגדי… אין חריט, אין שעון, אף מטפחת אין… לא לקחתי איתי דבר. והעני הוסיף לחכות… וידו הנטויה תתנועע ותרעד לאט. נבוך ונבהל לחצתי בכוח את היד הרועדת והנאלחה… סלח נא, אחי, אין לי כל, אחי". העני הטה אלי את עיניו הנצרבות. שפתי התכלת שלו גיחכו – וגם הוא מצידו לחץ את אצבעותיי הקרות. – יהי כן, אחי – גמגם בלשונו – אודך גם בעד זאת. גם זו נדבה, אחי.

מעשה ברבי עקיבא איגר שהיה נוסע מעירו לכפר אחד להשתתף בבית מילה. והימים ימי גשמים והדרך הייתה מפותלת ומשובשת. באמצע הדרך הגיעה העגלה לשביל אחד ששלולית גדולה חסמה אותו, ונשקפה סכנה שבשעת המעבר, תתהפך העגלה, על כל מטענה. ירד העגלון מהעגלה, צעד בתוך המים והבוץ, והעביר את העגלה בבטחה להמשך השביל. כשעלה העגלון חזרה על העגלה חלץ את נעליו ונותר בגרביו שהיו נוטפות מים: ראה זאת רבי עקיבא והושיט לו מתוך העגלה גרביים יבשות. לבש העגלון את הגרביים היבשות ואמר : רבי החייתני. המשיכו השניים בדרכם עד שהגיעו ליעדם. כשנעצרה העגלה וירד רבי עקיבא מהעגלה הבחין העגלון כי הוא נעול נעלים ללא גרביים. הבין העגלון מאין הגיעו הגרביים שקיבל, הסמיק כולו ואמר: ר' אילו ידעתי… הפסיקו רבי עקיבא ואמר: אלא מה? כלום נאה שאני אשב נעול נעליים וגרביים ואתה תשב יחף ובגרביים רטובות? (מסכת אבות – אברהם שטאל. פרק א' משנה ב' )