לא רק הצער הנדרש מהלומד המתמסר, המנדד שינה מעיניו כדי להבין סוגיה עמומה. יש צער אחר, נוקב יותר, והוא צער הפער. היכן אני והיכן הדברים אותם אני לומד. התביעה מלומד התורה היא למדוד תמיד את הפער שקיים בינו לבין הדברים אותם הוא פוגש. כך ציווה הרמב"ן באגרתו: "והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקימה. וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". והחיפוש הזה הוא מקור הצער, כאשר מתגלה ההפרש שקיים בין הנכתב בספר למתרחש בחיים. אלא שזהו צער בונה, שידאג שלא נשאר במקום, שבעים ומרוצים, אלא תהיה בנו תמיד בעירה פנימית ורצון להשתנות. "שתהיו עמלים בתורה", משמעותו לפירוש זה, שתהיו מצטערים עליה, 'לוקחים אותה ללב', ומהצער הזה בונים בניין של תורה .

ומעל הכל, על הביטוי "שתהיו עמלים בתורה" מפרש 'האור חיים' הקדוש את אחד משבעים פירושיו על פסוק זה: "וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים ושלוש והם ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק. ותמצא שאמרו ז"ל (קהלת רבא ג', י') כי לטעם שילמוד האדם תורה בחשק תמיד- גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח".

• האם צער של עמל התורה יכול לשמח? איך אפשר להגיע למדרגה הזו?
• כיצד נראה אדם שהתורה חקוקה בו?

כדי להבין מדוע ניתנה תורה דווקא בחג הקציר (או מדוע נקבע חג הקציר על זמן מתן תורה…) ואיך זה קשור לעמל התורה,

עיברו ללימוד  מס' 9.