להיות מדבר זה להימצא בצימאון תמידי,

לפתח נכונות לסבול מצבי קיצון,

להתחבר למרחבים אינסופיים.

לגודל א-לוקי.

להיות מדבר זו המוכנות לוותר על חלקים של עולם קודם,

רגשות, דעות, שאיפות.

זו היכולת להתבטל באופן מוחלט לפני מדרגת חיים חדשה.

להיפתח.

להיות מדבר זה לשמוח ממפגש עם נקודות מים קטנות:

סברא חדשה, תפילה בכוונה, הבנה מחודדת.

להיות מדבר זה לא להחליק פינות

להתמודד עם הגודל כפי שהוא,

להקשיב פחות לעצמך ויותר לאינסוף.

לעמוד משתאה מול ההר ולהאמין שאפשר לטפס.

להיות מדבר זו היכולת לנווט בשממה,

להיות ממוקד,

לקרוא תיגר על העייפות, על העצלות, על השעמום.

להיות מדבר זה לעתים להיות בודד,

לעמוד מול עצמך ללא זיופים.

להיות מדבר זה להעמיד נקודת שאיפה ברורה מול העיניים,

לא להתפתות למקסמי שווא ולקיצורי דרך,

לראות אורות מנצנצים מרחוק ולדעת שהדרך עוד ארוכה,

להתעלות מעל הקשיים.

להיות מדבר זה לקבל תורה.

חג השבועות הבא עלינו לטובה, הוא גם 'חג הקציר'. מבאר המהר"ל מפראג, שבזמן הקציר אנו רואים את התבואה במלוא שיעור קומתה. אותם גרעינים קטנים שנזרעו באדמה, צומחים לגובה ומתמלאים, ולכן התבואה נקראת בשלב הזה 'קמה'.

חג הקציר הוא הזמן שבו אפשר להיפגש עם כל מה שטמון בפוטנציאל בזרע מאוד קטן. זה החג שבו אנחנו, כל אחד ואחד מאתנו, עומד מול כל שיעור הקומה האישיותי שטמון בו בפוטנציאל, שטמון בו בכוח. כל אחד ואחד מאתנו הוא זרע קטן. זרע שיכול לצמוח לקומה מאוד גבוהה, שיכול לעלות מעלה ולהתמלא בהמון פירות, המון ברכה, המון עושר פנימי.

חג הקציר הוא חג של שמחה על מה שיכול לצמוח כאן. שמחה על שיכול לצמוח בשדה ועל שיכול לצמוח באדם. התורה שאיתה אנו חוגגים בחג זה, היא המאפשרת לנו, היא המדריכה אותנו, איך להשיג את כל מלוא שיעור הקומה האנושי.

"אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כשאנחנו מסתכלים על כל חלקי התורה, אנחנו מסתכלים בעצם על עולם של ציפיות, עולם של שאיפות שטמון בנו, שנמצא בנו, ויכול לצאת לאור. לכן, דרשו חז"ל, שכמו שיש תרי"ג מצוות יש גם תרי"ג איברים וגידים באדם. כביכול, התורה היא תצלום פנימי של פוטנציאל האישיות שלנו. אנחנו שמחים, לא על ההישגים, אלא על היכולת, על המתנה, מתן תורה.

אנחנו לא הגענו, אבל אנחנו עובדים. קיבלנו מתנה שנקראת 'דרך'. מתנה שנקראת 'שאיפות', שנקראת 'ציפיות'. במהלך מעמד הר סיני, אלוקים היתרה במשה שלוש פעמים שהעם לא יעלו על ההר, לא יטפסו כל עוד מעמד הר סיני נמשך. יש חשיבות לעמידה למטה, להסתכל על הגובה, ולא להתיימר מיד לחשוב 'הנה הגעתי, טיפסתי'. עלינו להתמלא קודם כל בחלומות, בשאיפות, ברצונות הגדולים, ולהביט מלמטה על ההר בשיא גובהו. ולשמוח על זה שזה ההר שאליו אנחנו יכולים להגיע, שההר הזה הוא הפוטנציאל הפנימי שטמון בנו, שההר הזה הוא אנחנו באמת. לשמוח על מה שאנחנו, לשמוח על מה שאנחנו יכולים להיות.

בעזרת ד', ככל שכל שנה ושנה, כל יום ויום, נסתכל בענווה כלפי ההר, ונשמח ביכולת שלנו להתקרב אליו, כך משנה לשנה שמחת הקציר תהיה עשירה יותר, תוססת יותר. עוד ועוד נשמות ונפשות, ועוד ועוד אנשים, יגלו את עצמם ויוציאו לאור את כל הקומות היפות של האישיות שלהם. בכך, הם יביאו ברכה, שמחה וקיום למרחב האנושי כולו.

(מתוך "בנפש השבת", הרב אליעזר קשתיאל)

"