אשת חיל מצאתי

לבד, בודדת, יחידה.

היא עשתה את זה לגמרי לבד, בלי עזרה, בלי היסוסים, בלי אנחות, ביוזמתה שלה. זה קרה בא' דחול המועד פסח תש"ן. הלכתי להשתתף באירוע בגן סאקר לציין את חגיגת שנת ה-60 של תנועת בני עקיבא.

גם היא הייתה שם.

נמלאתי גאווה בראותי את האלפים שהגיעו. ממש מרשים. ןלמרות שאני אף פעם לא הייתי לא חניך ולא מדריך בתנועה, שמחתי להצטרף ולחגוג איתם.

אחרי שלוש שעות של התכנסות ומפגשים, התחילו הקבוצות לנוע לכוון הכותל. שם, הייתה מתוכננת לשעות הערב עצרת גדולה. ים של אנשים עזבו לאט לאט לאט את הגן. אני ישבתי למעלה והסתכלתי למטה וראיתי שגם חניכי סניף עפרה הצטרפו לצעדה. כשכולם עזבו את המקום ראיתי אותה- לבד.
.מותר להניח שהיא ידעה שאת כל הגן היא לא מסוגלת לנקות, אבל לפחות את המקום אשר בו ישבו ילדי- ישובנו היא מוכרחה לנקות. ואז קרטון אחר קרטון היא מילאה באשפה, בניירות, בפחיות וכו', וזרקה אותם לתוך "הצפרדע הגדולה" שהייתה מוצבת בצד השני של גן סאקר

היא לא שמה לב שאני ראיתי אותה מלמעלה. היא אפילו לא שמה לב איך שכל אחד ואחד, בלי יוצא מן הכלל, עבר על ידה בלי להתכופף אפילו פעם אחת לעזור לה. הלא בליבם חשבו שאולי היא קצת מגזימה במעשיה והלא מחר, בכל מקרה, יבואו "הם" לנקות את השטח.

המצעד התחיל, ואין זמן להתעכב בגלל שטויות כאלו.

לא ידוע לי כמה זמן היא נשארה, כי גם אני יצאתי מן השטח. דבר אחד היה ברור לי:

שטח נקי וירוק באזור סניף עפרה.

לא רק עצם פעולת הניקיון חשובה פה – היה ברור שבחורה לבדה לא מסוגלת להרים את כל הזבל שהשאירו ההמונים בגן סאקר. אבל היא  הרגישה אחריות אישית לוותר על הכיף החברתי בהצטרפותה ל"חבר'ה" בדרך לכותל. במקום זה, החשיבות של ארץ-ישראל יפה ונקייה, מידותיה המיוחדות ומסירותה הובילו אותה לפעילות הזאת.

חובה נעימה לי לכתוב שורות אלה כדי להודות לה אישית, לפני כל בית עפרה ובשם כל מי שחשוב לו פני מדינתנו. המעשה הזה יבלוט בין זיכרונותיי מאותו יום. מסיבות אחדות לא נקטתי בשמה. ברצוני לבשר לכם שיושבת בתוך עפרה מדריכה בבני-עקיבא שלדעתי מגיע לה התואר "אשת חיל". אני מקנא בחניכיה ועצוב שאני לא נמנה ביניהם.

איזו זכות גדולה יש להם.