פתקי תפקידים שמילאו הרב נריה ויחיאל אליאש:

• ראש ישיבה
• חבר כנסת
• פעיל חברתי
• משורר
• סופר
• איש חינוך
• רב
• קומונר
• עורך עיתון
• עולה חדש
• מדריך בתנועה
• בחור ישיבה
• קיבוצניק
• חלוץ
• לוחם
• ראש קבוצת ספורט
• בכיר במשרד ממשלתי

סיפורים אישיים:

הרב נריה

• הכדור המכריע

שלוש שנים אחרי הקמתה זכתה התנועה לשחקן רכש חשוב, אולי החשוב ביותר שקם לה מעודה. זה היה משה צבי מנקין, בחור צעיר מישיבת מרכז הרב, שלימים נעשה מוכר יותר בשם הרב משה צבי נריה. הוא הגיע לסניף הירושלמי כדי למסור הרצאה, ובשיחה שניהל עם אליאש בתום הרצאתו הביע רצון לשוב מדי פעם לסניף להרצאות נוספות. אליאש ענה לו שהוא מחפש מדריכים, ולא מרצים. מנקין חשש להצטרף. הדעה שרווחה בישיבות הייתה שהתנועה משמשת גשר מעולם התורה לעולם החילוניות, גשר שבו נתיב תנועה חד-כיווני.

קבוצת הכדורגל של מכבי ירושלים שינתה את דעתו.

באותה עת היה הסכם לא כתוב שבירושלים אין משחקי כדורגל בשבת. יום אחד החליט מישהו מהנהלת מכבי לכרסם בסטטוס-קוו, ושאגות "השו-פט ש-גה!" החלו להישמע בעיר הקודש גם ביום השבת. חניכי בני עקיבא לא היו מוכנים לעבור לסדר היום. שבת אחת הם עלו למגרש ופוצצו את המשחק תוך כדי שירה וריקודים. הקומונר אליאש נפצע ונאסר.

"מי שלוחם את קנאת השבת אינו הולך לחצות שום גשר לעולם החילוני", קבע מנקין, ובו ברגע החליט להצטרף לסגל ההדרכה של הסניף המקומי. מי שעודד אותו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שאמר לו: "אין לך דבר קדוש מזה". החלטה נוספת של מנקין (שלא ממש קשורה לפיצוץ המשחק) הייתה לשנות את שם משפחתו לנריה.

• המנון התנועה

"יד אחים" הוא המנון תנועת הנוער בני עקיבא. את השיר כתב הרב נריה ב-1931–1932, בהיותו מדריך בסניף בני עקיבא בירושלים.

• ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה

בי' במרחשוון ת"ש (1940), חרף התנגדויות בתנועה, עלה הרב נריה עם 13 נערים וייסד את ישיבת בני עקיבא הראשונה במושב העובדים הדתי כפר הרא"ה. הישיבה פרצה דרך בשילוב עבודת אדמה ולימודי קודש.

בעקבות ייסוד ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה נוסדו ישיבות תיכוניות רבות בכל רחבי הארץ, וישיבת כפר הרא"ה הפכה לאם הישיבות התיכוניות. בעקבותיהן קמו אף בתי ספר מקצועיים, אולפנות לבנות וישיבות הסדר.

יחיאל אליאש

• תורה ועבודה

בשנת 1925 הגיע אליאש לארץ, למרכז הרב. "למדתי בישיבה ובמקביל המשכתי בחברותי בהפועל המזרחי", הוא מספר. "הלך המחשבה שלי שאותה תקופה היה שארץ ישראל זקוקה ליהודים לומדי תורה, אבל מי שאינו מתעתד להיות ראש ישיבה או רב, צריך להקדיש את כל מרצו וכוחו לבניית הארץ באופן ממשי. בניין הארץ פירושו ללכת לעבוד בחקלאות, ועם זה לשמור על הקשר המתמיד עם הישיבה". וכך עזב אליאש את הישיבה ועבר לקבוצה חקלאית שהוקמה על אדמות פתח תקווה.

"לא החזקתי שם מעמד הרבה זמן" הוא ממשיך. "זמן קצר אחרי שהגעתי חליתי, והרופאים אמרו שאין לי סיכוי לחיות". אליאש החליט שאם נגזר גורלו למות, לפחות שיהיה זה בירושלים. הוא אומר: "תוך כדי העבודה הזאת, שנהניתי ממנה, הרגשתי שכוחותיי חוזרים אליי והתחלתי להאמין כי ייתכן שאמשיך לחיות".

• בעל החלומות

בשלהי שנת תרפ"ח (1928), כשהיה יחיאל אליאש רק בן 20, החליט שהגיע הזמן להגשים את חלומו ולהקים תנועת נוער דתית-לאומית. הימים היו ימי בניין הארץ; דתיים וחילונים כאחד עסקו בעבודה חקלאית ובהגנה על היישובים, והזהות הדתית היטשטשה. "היה צורך לפתח את הזהות הדתית ולהחדיר גאווה בלב בני הנוער", אמר אליאש. "הכנתי את התוכניות להקמת תנועה ברעיון 'תורה ועבודה', ופניתי עם הרעיונות לשלמה זלמן שרגאי, שהיה באותה תקופה המזכיר הראשי של הברית העולמית לתורה ועבודה".

רבים מחבריו ששמעו על הקמת תנועת נוער דתית-לאומית קראו לאליאש "בעל החלומות", אבל זה לא הפריע לו. הוא הרגיש שאת חלומותיו יוכל לממש, ורעיון הקמת התנועה הועבר לוועד הפועל של המזרחי. הוועד החליט להתייעץ עם מומחי חינוך, ובישיבה ארוכה, שאליאש לא הורשה להשתתף בה, סירבו ראשי הוועד לרעיון הקמת התנועה.

"הבנתי שאל לי לסמוך על החוגים האלה, ושאם אני רוצה שמשהו יזוז, עליי לעשות זאת בעצמי". אמר – ועשה.

• שירה חדשה

הבעיה של התנועה החדשה הייתה דווקא בתחום השירה. אליאש רצה להכניס שמחה וחיים בדמות שירים המשותפים לחברי התנועה, ולא היו שירים בנמצא. "הכרתי כמה שירים מהישיבות שבהן למדתי בילדותי", הוא מספר, "אבל זה לא הספיק, וחברים שהיה להם חוש שירה הלכו לבתי מדרש חסידיים ללמוד שירים. קבענו לעצמנו שהשירה צריכה לחנך, ולכן כשחינכנו להסתפקות במועט שרנו: 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת'" (לקוח ממסכת ברכות).

תפקידים:

מהלך חייו של הרב נריה בקצרה

עולה חדש – הרב נריה נולד בכ"א בשבט תרע"ג (1913) בלודז' שבפולין. בשנת תר"ץ (1930), כשהיה בן 17, נודע לו כי הראי"ה קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, פועל להצלת בני ישיבה מרוסיה ומבקש בעבורם סרטיפיקטים (אשרות עלייה). הוא פנה במכתב בקשה מתובל בדברי תורה לבנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, ולאחר זמן קצר קיבל מירושלים אשרת מעבר וכרטיס נסיעה. בכ' בתמוז תר"ץ (1930) הגיע לארץ ישראל, ומייד עלה לירושלים.

מדריך וקומונר – אגב התחברותו לתורת ארץ ישראל של הרב קוק התוודע הרב נריה לתנועת הנוער בני עקיבא, שהייתה אז בחיתוליה. הוא הוזמן להרצות בסניף התנועה בירושלים, ולאט-לאט התקרב והרגיש כי מוטלת עליו המשימה להתמודד עם השאלות, הלבטים והשאיפות שפיעמו בלב הנוער והעסיקו אותם. לאחר זמן ניאות להצטרף כמרכז הסניף, ולצד זה המשיך בלימודיו בישיבה.

משורר, עורך וסופר – הרב נריה התגלה כמשורר וחיבר את שיריו ופזמוניו של הארגון. אחד מהם אף הפך להמנון התנועה. הוא שימש העורך הראשון של ביטאון התנועה "זרעים", וכאן נמצא שדה מבורך לכישרונו הספרותי. מאמרים רבים כתב שם בכמה שמות ספרותיים. הרב נריה כתב את הביוגרפיה של הרב קוק  בספרים רבים, ושזר בה סיפורים והגות משל הרב קוק.

רב, איש חינוך וראש ישיבה – בפעולתו בתנועה בא הרב נריה לכלל מסקנה כי אין תחליף לישיבה כמבצר רוחני וכמחסום בפני החילוניות, ויש צורך להקים ישיבה ברוח חדשה התואמת לשאיפות בני עקיבא. בי' במרחשוון ת"ש (1940), חרף התנגדויות בתנועתו, עלה הרב נריה עם 13 נערים וייסד את ישיבת בני עקיבא הראשונה במושב העובדים הדתי כפר הרא"ה. הישיבה פרצה דרך בשילוב עבודת אדמה ולימודי קודש. בעקבות ייסוד ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה נוסדו ישיבות תיכוניות רבות בכל רחבי הארץ, והישיבה הפכה לאם הישיבות התיכוניות. בעקבות הישיבות קמו אף בתי ספר מקצועיים, אולפנות לבנות וישיבות הסדר.

פעיל חברתי וחבר כנסת – למרות סירוביו הרבים להשתלב ברשימת המפד"ל לכנסת, שינה הרב נריה את דעתו בעקבות עיוותים מתוכננים בחקיקה אשר היו עלולים לפגוע קשות בחינוך הדתי בכלל ובישיבות בפרט. נאומיו זכו להקשבה ולהערכה מרובה, גם של המתנגדים לדעותיו. בשנת תשל"ח (1978) זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לקידום החברה והמדינה ולפיתוחן.

מהלך חייו של יחיאל אליאש בקצרה

בחור ישיבה – יחיאל אליאש למד בצעירותו בישיבת נובהרדוק שבפולין. כאשר עלה לארץ המשיל ללמוד כבחור ישיבה בישיבת מרכז הרב.

חלוץ וקיבוצניק – לאחר לימודיו בישיבת מרכז הרב עבר יחיאל אליאש לקבוצה שפיתחה אדמות במושבה פתח תקווה, ובהמשך חייו ייסד את קבוצת ההגשמה החקלאית הראשונה של תנועת בני עקיבא, והיא שהקימה את הקיבוץ הראשון של התנועה.

לוחם – בעת מאורעות תרפ"ט גייסה ההגנה את אליאש להגנה על היהודים בעיר העתיקה של ירושלים.

ראש קבוצת ספורט – יחיאל אליאש הקים את תנועת הספורט הדתית אליצור.

בכיר במשרד ממשלתי – לאחר הקמת המדינה עסק יחיאל אליאש בתפקידים בכירים במשרד הפנים.

עורך עיתון – אליאש ניהל את מערכת עיתון הצופה.

• המחאה החברתית- הארץ

המחאה החברתית שהתפרצה ביולי 2011 במאהלים והפגנות בכל הארץ, יצאה נגד בעיית יוקר המחיה בישראל: מצד אחד שוק התעסוקה אינו מציע ביטחון כלכלי, ומצד שני עלות הדיור זינקה בעשרות אחוזים בתוך שנים אחדות, מוצרי צריכה בסיסיים יקרים בהרבה ממחירם בחו"ל, ושירותים שבעבר סיפקה הממשלה בזול עוברים לידיים פרטיות.

המחאה השמיעה את קולם של אנשי המעמד הבינוני הצעיר, עמוד השדרה של החברה הישראלית. היא סימנה שני אחראים עיקריים למצב: ממשלות ישראל שהובילו מדיניות של הפרטה וקיצוצים בלי לדאוג לרווחת האזרח; וכן הריכוזיות במשק, שנשלט על ידי מונופולים המונעים תחרות ומרכזים עוצמה כלכלית ופוליטית.

ההשפעה המרכזית של המחאה היא שינוי תודעתי עמוק לגבי מערכת הכוחות במדינה. היא הראתה שהאזרחים שהכי מזדהים עם המדינה אינם שבעי רצון מהשיטה הכלכלית-פוליטית שלה, והם מסוגלים להתארגן נגדה גם במחיר של פגיעה ביציבות השלטונית. לפי סקר מיוני 2012, כ-70 אחוזים מהציבור היהודי עדיין תומכים במחאה.

למחאה היו גם השפעות מעשיות: צינון שוק הדיור, היחלשותם של כמה תאגידים, הקמת ועדת הריכוזיות, הקמת ועדת טרכטנברג והגדלת הגירעון על ידי נתניהו. התקשורת ספגה מכת בומרנג: היא עודדה את המחאה, ולאחריה נפגעה מעצירת שוק הפרסום.

המחאה החלה בהתארגנויות ספונטניות שהלכו וגדלו מסוף 2010, והבולטת שבהן היא מחאת הקוטג'. ביולי 2011 הקימה דפני ליף אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב במחאה על גובה שכר הדירה (בשל כך נקראה המחאה בתחילה "מחאת הדיור"). במהרה המאהל גדל והפך למרכז של פעילות מחאה, ואליו הצטרפו גופים שונים, ובהם התאחדות הסטודנטים הארצית, בראשות איציק שמולי. מהמאהל החלו לצאת הפגנות חסרות תקדים בהיקף ובנושא שסיסמתן "העם דורש צדק חברתי". ההפגנה הגדולה ביותר סימנה את סוף תקופת ההפגנות, ו-400 אלף איש הפגינו בכל הארץ בספטמבר 2011.

המחאה אינה תנועה מונהגת, ונשמעים בה קולות רבים. הצלחתה אף נזקפת לכך שלא הזדהתה עם מגזר או מפלגה. עם זאת הפעילות במחאה באה בעיקר מהמרכז ומהשמאל הפוליטי, ואילו הימין המאורגן נזהר מלהצטרף משום שזיהה אותה כניסיון לפוטש נגד ממשלת נתניהו. לאחר תקופת ההפגנות החלו פיצולים בקרב מארגני המחאה.

במהלך 2012 היה קונצנזוס שההפגנות ישובו בקיץ, והן יהיו פוליטיות יותר, אלימות יותר, המוניות פחות ומסוקרות פחות בתקשורת. זה בדיוק מה שקרה. לאחר כמה ניסיונות התנעה חיוורים ניסתה ליף ביוני 2012 לחדש בלי אישור את מאהל רוטשילד – ונעצרה. המעצר האלים הצליח למשוך תשומת לב, ולמחרת נרשמה ההפגנה האלימה ביותר, שבה נופצו כמה חלונות ראווה ונעצרו 85 מפגינים

• תופעת הדתל"שים- אורי אורבך

אפשר לומר בעצם שיש שני סוגי דתל"שים, שבהגדרתם דלהלן יש פרדוקס: הדתל"ש החילוני והדתל"ש הדתי.

הדתל"ש הדתי עדיין עסוק ואזוק בחוויה הדתית, בחברים הדתיים ובסיפור חייו ונטישתו את הדת. בחיי היום-יום החילוניים שלו הוא מביט לא פעם על החברה החילונית במבט אלכסוני שרק דוסים מכירים.

לעומתו הדתל"ש החילוני זרם בטבעיות אל החילוניות, כמו נחל הנבלע בים הגדול, ועברו הדתי הוא רק פרק נשכח בביוגרפיה. זה לא ממש מעסיק אותו ולא מטריד אותו. הוא חילוני החי את חייו בחילוניות פשוטה וטבעית. נוח לו בחילוניות, והוא לא מחפש אידאולוגיה גדולה כדי להצדיק את עזיבתו.

לעומתו הדתל"ש הדתי מתווכח עם הדתיות, מתעמת עם עברו, ובכל ביס וביס של טרפה, אם הוא אוכל כזו, הוא מייחד ייחודים לשם ייחוד קדושת כפירתו. הדתל"ש הדתי הוא לעיתים קרובות כופר, ואילו הדתל"ש החילוני הוא תינוק שנשבה מרצונו החופשי. שניהם חילונים אשר אינם מקיימים בדיוק אותן מצוות, אבל איזה הבדל יש ביניהם.

אני מכיר דתל"שים ואני מכיר חילונים. זה לא אותו הדבר. הדתל"ש הוא דתי לשעבר שעברו מעסיק אותו לא פחות מהחילוניות שלו, ואילו החילוני כלל לא עסוק בעניינים דתיים. אם הוא חילוני מלידה, ודאי שענייני הדתיים לא בראש הגלוי שלו, ואם הוא דתי לשעבר שהתנתק לגמרי מהעבר הזה – הריהו חילוני גמור ואיננו ראוי להיקרא דתל"ש.

הכלל: חילוני הוא חילוני, ודתי לשעבר הוא באיזשהו אופן חלק מהחברה הדתית. שניהם, גם החילוני וגם הדתל"ש, מחללי שבת ואוכלי טרף, אבל בעוד החילוני עושה זאת כי הוא חילוני, הדתל"ש עושה זאת כי הוא לשעבר. בעוד החילוני יעדיף תמיד את אתרי הרכב או התרבות באינטרנט, הדתל"ש יציץ באתרי היהדות כדי לראות מה חדש בשכונת נעוריו.

כשם שהדתל"שים הדתיים עוסקים כל הזמן בעולם הדתי, כך העולם הדתי עסוק באובססיביות בדתל"שים הדתיים. הדתל"שים החילונים כלל לא מעניינים אותנו. הם הרי חילונים. מה אכפת לנו שהכדורגלנים שפיגלר ומלמיליאן או חברי הכנסת איתן כבל ודליה איציק באו ממשפחות מסורתיות ועכשיו הם חילונים? כל עוד הם דתל"שים חילונים זה לא ענייננו. אנחנו מתעניינים רק בדתל"שים שממשיכים להתעניין בנו. אלה שמאתגרים, מתריסים ומעצבנים. איתם אנחנו אוהבים לריב.

אנחנו והדתל"שים זה כמו הסצנה של שחקן הנפרד מאהובתו ברציף הרכבת. הוא מלווה אותה במבטו עד לאופק. ואולי העוזבים את הרציף שלנו משולים דווקא לאשת לוט, הם אינם מסוגלים שלא להביט לאחור. כי אין מה לעשות, דתל"שים זה לא חילונים.

• מרכולים בשבת- איתי בלומנטל

עיריית תל אביב–יפו החלה בתהליך מתן רישיונות להפעלת מרכולים בימי שבת וחגים, בהתאם לחוק העזר בדבר פתיחתן וסגירתן של חנויות כפי שאישרה מועצת העיר בשנת 2014. בשנה שעברה עמד החוק במרכז סערה ציבורית ופוליטית, לאחר שבג"ץ קבע כי בתל אביב יוכלו להיפתח בתי העסק בשבתות ובחגים.

סיפור פטירתו של הרב נריה

בליל ז' בכסלו חל יום פטירתו של הרב חרל"פ זצ"ל, שאבא ראה בו את מורו ורבו אחר פטירת הרב קוק זצ"ל. בעומדי ליד מיטת חוליו, והוא חלוש ביותר, הצעתי לו ללמוד מדברי הרב חרל"פ, כמנהגו ביום זה. הוא הנהן בראשו. לשאלתי מה ללמוד, השיב בלחש "על קדושת התורה". לא הכרתי מאמר זה. נטלתי לידי את ספרו של הרב חרל"פ "מי מרום" על פרקי אבות, והוא נפתח בדיוק במאמר שעניינו קדושת התורה וארץ ישראל. התחלתי לקרוא מתוך דבריו המרוממים של הרב חרל"פ. למשמע הדברים אבא מאוד התרגש, ולמרות רפיון כוחותיו התחיל לקרוא בקול גדול: "קר לי, תחממו אותי בדברי תורה. קדשו אותי בדבר תורה ומצווה!" שאלתי אם להמשיך לקרוא, ואבא ענה להמשיך. המשכתי בדברי הרב חרל"פ על הגלות, ואבא הגיב מייד: "תניחו את הגלות, תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה". המשכתי בקריאת המאמר בעניין קדושת התורה וארץ ישראל, ופתאום קרא אבא:

"תנו לי להגיד שלום לארץ ישראל ולהיפרד ממנה באהבה, בשמחה וברצון",

והמשיך זועק:

"קדושה אני מבקש,

קודש קודשים אני מבקש.

תנו לי קדושת ארץ ישראל,

תנו לי קדושת אהבת ישראל",

ואז קרא בקול גדול כמה פעמים, ואנו איתו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד",

סיים במילים "נתקדש כולנו", ונדם (הרב פתחיה נריה).

סיפורים קצרים על הרב נריה להעשרה

• 100% הצלחה ב… חינוך!

בתקופה שבין ראש חודש אדר לפורים הייתה הישיבה מוצפת בכרזות ביקורת על הישיבה ועל עובדיה. אף על פי שחלק מהן היה מלווה בלעג מוגזם, ניתנה לתלמידים יד חופשית, והייתה הסכמה שאסור לתלוש כרזות.

באחד הבקרים נראתה המולה רבה, ובתוכה מהדהד קולו של הרב נרי'ה. התברר שהרב תלש כרזה מהקיר, ולא מאותן אלו שהיו מלאות העלבות או חסרי תוכן, אלא דווקא כרזה שחשבו שהיא "על רמה". נראו בה שתי מרכבות, האחת מפוארת, ועליה כתוב שם של ישיבת בני עקיבא מסוימת. על הסוס הגורר אותה נכתב שמו של מנהל התיכון של אותה ישיבה, כשהוא אוחז בידו שלט "100% הצלחה בבגרות". על המרכבה השנייה נכתב "יב"ע כפר הרואה", והיא נראתה עלובה לעומת חברתה. הסוס נראה כורע ונופל, ועליו התנוסס שם מנהל התיכון שלנו, ובידיו שלט "כישלון". הרב נריה הסביר מדוע תלש דווקא את הכרזה הזאת. "באמצעות הפלקטים עליכם להביע את הביקורת שיש לכם על מומים שונים בישיבה. לא ייתכן שתזלזלו במעלות של הישיבה. עליכם להעריך את העובדה שאין אצלנו 100% בגרות. שאיפה כזו עלולה לפגוע בשאיפות החינוכיות שלנו. אין בעיה להגיע להישגים בבגרות. כל שעלינו לעשות הוא לקחת מספר מצומצם של תלמידים, להעביר את פלוני לישיבה פלונית, את אלמוני לישיבה אלמונית וכו', ואז גם לנו יהיו 100% הצלחה בבגרות, אך איננו חושבים שהבגרות חשובה יותר מהחינוך" (הרב זאב נחושתן).

• הרי זו הגדה

מדף גבוה נתבצר בחדר הספרים של אאמו"ר להגדות של פסח, ישנות וחדשות. בערב פסח, כשהיה הבית נקי, היה מוריד את ההגדות ומניחן על שולחנו בחדר הספרים. לקראת הפסח כמעט תמיד הוסיף הגדה חדשה. את הסדר היה עורך מתוך ההגדה של הרב ראובן מרגליות, כשלידו ההגדה של הרב חרל"פ "מי מרום". כשעבר החג עדיין לא הושבו ההגדות למקומן. לשאלתי מה קרה, השיב שמרוב טרדות עדיין לא הספיק להציץ בכל ההגדות ולראות בכל אחת מהן פירוש או ביאור. "אסור להוציא הגדה ממקומה שלא לצורך בלא לעיין בה", הסביר. "אמצא זמן ללמוד בהן, ואז אוכל להשיבן למקומן" (הרב נחום נריה).

• מפתח הלב

היה בישיבה תלמיד כבד שמיעה. אחר כל שיעור בבית המדרש הוא היה צריך לשבת כמה שעות לבד ולחזור על החומר. כשנודע הדבר לרב נריה פנה אליו, נתן לו את המפתח לחדרו הפרטי ואמר: "קח ושב בחדרי. שם יהיה לך שקט". באיזה מקום בארץ תמצאו תלמיד עם מפתח לחדרו הפרטי של ראש הישיבה?" (צבי צויבל)