הפעולה תתמקד בתחילה בבעיות שאולי אינן הבוערות ביותר – קצת בעניין החינוך, בעניין חוסר החיבור המשמעותי לתורה ובנוגע להתמסרות לתרבות המערב. נראה שהבעיות שצצו בעבר במובן מסוים עוד בוערות היום – בתחום החילון, הפתיחות וחוסר החיבור לערכים משמעותיים של תורה – אך המסירות והחזון שאנו מדברים עליהם היום הם שורש עמוק בנושאים רבים ונוספים, וננסה לגעת גם בהם בהמשך הפעולה מתוך הבחנה חשובה בשני התחומים: אנו יוצאים מדרכו של הרב נריה ומדרכם של בני משפחת פרץ.

כדאי לשים דגש בחינוך – כנקודה משמעותית ביצירת אנשי חזון ומשמעות. האומץ לקום ולעשות טמון בכל אחד, הוא חלק מהנשמה היהודית, ויש צורך שלא לפחד אלא להאמין בעצמנו ולהתחנך לעשייה משמעותית ועצמתית.

בני עקיבא כתנועה שמה לה דגש הן בערכי החינוך לדור מסור הן בהבערת הלבבות לערכים רבים נוספים, ובפעולה זו ננסה לצרוף את התחומים הללו. הפעולה היא לחברי חבריא ב – המטרה הכי חשובה, כפי שנאמר בהקדמה למערך, היא לגרום להם לחשוב, להעלות נקודות למחשבה ולהבעיר בהם את העניין.

בן שלוש עשרה שנים נסע ללמוד בישיבה לצעירים במינסק. "הלימוד היה קשור עם מלחמה עקשנית, סבל ועוני", תיאר לימים הרב נריה. כיוון שנאלצו להקפיד על חשאיות גמורה למדו בעזרת הנשים בבית הכנסת, ואחד הנערים ישב ליד החלון – מביט אם יש תנועה חשודה ואם מישהו זר עולה לישיבה. תנאי מחתרת אלה דרשו מסירות נפש גדולה מהר"מים ומהתלמידים. היה ברור שאם יתגלו צפוי להם עונש חמור כגלות למחנה כפייה בקור הנורא של סיביר. באחד הלילות הפתיע אותם קצין משטרה והם הוכרחו להתפזר. כך נסגרה הישיבה.

"זכות גדולה הייתה לי לצאת מרוסיה של סטלין לארץ ישראל בתקופה מאוד מתוחה ברוסיה, כשרק קשישים בודדים קבלו פספורט יציאה… נסעתי לארץ ישראל כמי שנוסע לקראת גאולתו, כמי שיוצא מן המצר אל הפדות. הלימוד בישיבה במחתרת, הרעב המציק שבועות ארוכים והציפייה למימוש חלום העלייה לארץ לימדוני את תכונות העקשנות, הדבקות במשימה והיכולת שלא להיכנע לקשיים חיצוניים. זה היה בית ספר מצוין לציונות דתית"

"הישיבה בכפר הרא"ה באה לפתור את בעיית הנוער שבא מהבתים של היישוב החדש", הסביר. "משנוכחנו לדעת שבשביל לרכז את הנוער הזה ולהכניסו לאוהלה של תורה יש לתת לו גם לימודי חול, הגענו בסופו של דבר למזיגה נכונה של לימודי קודש ולימודי חול, ששמרה על האופי הרוחני של הישיבה ועל הרמה התורנית שלה, ועם זאת שחררה את ההורים מהדאגה הטורדנית להמשך החיים במציאות הדורשת גם לימודים כלליים לשם הכנה לבעיות מחיה וכלכלה. נוצרה מזיגה טבעית של ערכים לאהבת תורה, לקיום מצוות, למידות טובות שבין אדם לחברו. ד' הצליח דרכנו והיום הטיפוס של בוגר ישיבת בני עקיבא הוא צעיר בריא בגופו וברוחו, פתוח לבעיות הציבור, משתתף בחיי הקהילה ולאט-לאט הופך להיות המסד של החיים הדתיים הפרטיים האיתנים ושל שותפות מלאה בחיים הדתיים והציבוריים של הקהילה והמדינה". בפיו של הרב נריה היה שגור המשפט "אנו רוצים לגדל צבר בלי קוצים". תלמיד ישיבה בן הארץ צריך להיות לבוש כבן הארץ, שותף למפעל הגדול של יישוב הארץ וביטחונה. סגנון דיבורו – כשל יתר בני הארץ. ועם זאת לומד תורה בשקידה, ברצינות, מתוך יראת שמים ויראת חטא. לזה מסוגלת רק תורת ארץ ישראל.

דברי מרים פרץ, ערב יום העצמאות תש"ע
בניי לא היו שוחרי מלחמה, הם לא ששו לקרב, אבל כשנדרש מהם להגן על עמם – לא היססו, וכפי שאמרו: "זה התור שלנו, אימא", תמיד עמדו בראש, תמיד הובילו, כי כך צריך להיות, כי כך צריך לעשות.  אוהבי חיים היו, רגישים, אנשי חסד צנועים ובני תורה שלמדו להסתפק במועט ולהודות לה' על מה שיש. חינכתי אותם להיות בני אדם טובים וישרים. בביתו של אלירז בני לא תמצאו צעצוע מלחמה. אין טנקים, אין חיילים ואין רובים. ארבעת ילדיו גדלו על טוהר, תום ושמחת חיים. אפילו השמות שבחר לילדיו מבטאים את שמחת החיים שרצה להעניק לילדיו: אור חדש אוריאל בן ה-6 נקרא על שם אוריאל מתוך אמונה שיזרח עלינו אור חדש; הלל מרים, שיר ציון וגילי בת עמי בת החודשיים, שלא זכתה להכיר את אבא שלה. הוא חינך אותם מינקות להיות בני אדם טובים. ראינו את החינוך הזה שבוע לאחר נפילת אלירז. בני אליסף לקח לטיול את אור חדש ביישוב עלי. על הכביש שבו הלכו הייתה אבן. אור חדש צעק לעברו של אליסף: אתה לא אבא שלי! נכון, ענה אליסף, אבל למה אתה אומר את זה? כי כשאבא שלי היה נוסע באוטו או הולך ברגל ורואה אבן באמצע הכביש, הוא היה עוצר ומזיז אותה כדי שאף אחד לא ייפגע. זה מה שאור חדש ינק מאבא שלו. דאגה לאחר, אכפתיות.
בהיותם אחים שכולים היו פטורים בניי משירות קרבי, אך הם ראו בשירות הקרבי בצה"ל מצווה, זכות גדולה, ייעוד ושליחות. לאחר נפילת אוריאל המליצו מפקדיו של אלירז לוותר על השירות המסוכן בסיירת, אבל אלירז לא הסכים. הוא ביקש להיות לוחם ומפקד, להוביל חיילים.
בחתימתי להיותם לוחמים חתמתי בפחד וברעדה, עין במר בוכה ולב שמח, אך גם התפללתי לה', הדלקתי נרות, נתתי צדקה, בכיתי ושמחתי. שמחתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שותפה בבניין הארץ.
ימים ושבתות נותרתי בבית לבד כשהם לחמו זה לצד זה, אם בעזה, אם בלבנון ואם בשומרון.
בכל מבצע או מלחמה תליתי שלט גדול על דלת ביתי: "כאן מבשרים בשורות משמחות",
וכששבו בשלום כיבסתי את בגדי הצבא שלהם ותליתי אותם לראווה שכל העולם ידע: בניי שבו בשלום.
הוצאתי להם מהידיים ומהרגליים את הקוצים שדקרו אותם, חבשתי את פצעיהם ובירכתי את ה' על כל קוץ שהיה בגופם, כמו שכתב בני אוריאל, "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל". וידעתי כי מי שחי בארץ הזאת צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה וייסוריה.
לא זכיתי כמותם להיוולד בארץ, אך זכיתי לשוב לירושלים שעליה חלמו הוריי, ללב ולנשמה, למקום הצדק והאור. זכיתי לראות את עמי שב מן האפר והעפר וחוזר לחיות חיי חופש ועוז. זכיתי לראות את אוריאל ואלירז מתפללים ליד הכותל המערבי. ראיתי אותם צועדים במדי צה"ל, וראיתי אותם עטופים בטלית ובדגל ישראל מובאים למנוחת עולמים. באותו מעמד חשתי את רוחו של עם ישראל שבה ומתעוררת לחיים.
מול ארונות בניי הבטתי לשמים וזעקתי בקול: "עם ישראל חי! בניי, אהוביי! האויבים פגעו בגופכם אך לא בנשמתכם, לא ברוחכם ולא ברוחו של עם ישראל, רוח הגבורה והמסירות, את הרוח הזאת לא שברו."

משפחות יקרות!
לפעמים נדמה לנו כי קיומה של המדינה הוא דבר ברור ומובן מאליו, אך נפילתם של בנינו היא עדות כי המאבק המתמשך על קיומנו לא תם. בנינו הם זן נדיר, דור חדש, דור התקומה שיודע מהי מדינה, מהי עצמאות. זה דור שבוחר להגן על חירותו ומוכן להקריב את חייו למענה. מדי לילה על מיטתו ביקש בני אלירז מה' "אנא אלוקים, עשה אותי כלי לשליחותך" אני כאן, לכל שליחות שתציב לי. זכות נפלה בחלקה של משפחתי להיות שותפה בהגנה על מדינת ישראל. וגם אם השכול היכה בי פעמיים – אינני נואשת! אמשיך לחיות חיים משמעותיים של מסירות ונתינה, אמשיך להתפלל לה' שייתן לי כוח לחתן את ילדיי ולראות בחופות נכדיי, לזכות לספר להם על אביהם אלירז ועל דודם אוריאל, על לוחמי החופש ועל העם המיוחד שלנו.