למה לי בני עקיבא?

זה היה יום קיץ חם והאוטובוס התנהל לאטו בין שדות חמניות יבשות למחצה. ישבתי נרגשת באוטובוס, "אני נוסעת למקום חדש, אנשים חדשים, סניף חדש… בעוד שעות מספר אתחיל בתפקידי כקומונרית בבני עקיבא", חשבתי לעצמי וחיוך עלה על פניי.

הרבה שאלו אותי: "בשביל מה את עושה את זה?"; הרבה חברים צחקו ואמרו שזה מיותר. "'אפשר לחשוב… סניף בני עקיבא… במה הוא כבר יכול להועיל?"

 "את מבינה", הם ניסו להסביר לי, "את נוסעת לך למקום רחוק, רוב האנשים שם חילונים, למי אכפת מבני עקיבא?… בשביל מה את צריכה את זה?"

לפתע התחלתי מהססת – "ואולי נכון… אולי זה סתם בזבוז זמן… סניף בני עקיבא… יכול להיות שזה מיותר… אני הולכת להיות שנה במקום זר – ככה סתם בלי סיבה?"

משכתי בשרוך של חולצת התנועה בתנועות עצבניות והחלטתי שזה לא יכול להיות… אני נוסעת להיות שותפה בהחזקת סניף בני עקיבא בישראל, וזה מספיק חשוב. אבל באמת לא הייתי שלמה. "הי את… איך קוראים לך?" שמעתי קול מאחוריי. זה היה בחור מוצק בעל ביטחון עצמי רב. לא עניתי. "אני יודע… אני יודע… את מבני עקיבא…". לא הבנתי מה אותו נער כבן 16 רוצה ממני. "נו, ממי את מתביישת… גם אני הייתי בבני עקיבא…". "באמת?" הסתכלתי עליו כלא מאמינה. "באיזה שבט את?" שאל וצחק. עכשיו הבנתי שהוא באמת יודע מה זה בני עקיבא. "אני משבט הגבורה".

 "וואלה… לא מכיר", אמר. התלבטתי אם לשאול אותו באיזה שבט הוא, אבל הוא מיהר ואמר: "אני משבט נבטים". לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק. "אז את לא כל כך קשוחה כמו שאת נראית…". "'מה זאת אומרת שאתה בשבט 'נבטים'?" שאלתי והבטתי בו שוב לראות אם אכן מדובר בתיכוניסט ולא בילד בכיתה ד. "זאת אומרת… פעם הייתי בשבט נבטים. איפה שגרתי לא היה בית ספר דתי ואבא שלי תמיד אמר שבני עקיבא זה משהו משהו…".

 "אה, אבא שלך היה בבני עקיבא?"

 "לא, אבא שלי לא היה, אבל תמיד הוא סיפר איך שכשהם הגיעו לארץ, ישר החבר'ה מבני עקיבא באו ועזרו. כל שבת היו רואים אותם ולפעמים גם באמצע השבוע. בגלל זה הוא רצה שלפחות אנחנו נצטרף לסניף. איך הוא היה אומר תמיד? שנקבל ערכים ואידאלים. תאמיני לי, אני לא יודע אם יש לי את הדברים האלה, אבל אני יודע שבזמן הקצר שהייתי בנבטים בני עקיבא אפשרה לי לטעום כל מיני דברים שאני באמת מבין למה אבא שלי רצה שאלך לסניף… את רואה, אני לא דתי היום… אבל אני ציוני בדם, ואת הקצת שיש לי במה זה שבת ותפילה קיבלתי אצלכם. יאללה… אני חייב לרדת… התחנה שלי…".

 "רגע, רגע", ניסיתי לדלות עוד פרט אחד, "אז למה עזבת את בני עקיבא?"

 "עזבתי? מה פתאום עזבתי? לא היו מדריכים, לא הייתה קומונרית אז סגרו את הסניף… טוב, אני רץ, להתראות".

נהג האוטובוס סגר את הדלתות והמשיך לנסוע. הבטתי לעבר אותו נער, שלעולם לא הייתי מנחשת כי הייתה לו דריכת רגל בבני עקיבא. עכשיו ידעתי שכל סניף בכל פינה בארץ הוא בית בעבור נערים כמותו ואחרים, והפסקתי לשאול את עצמי מדוע אני נוסעת.

שבט עמיעד, סניף כרמל

שבט להבה, גבעת זאב

שבט שובה, סניף ירושלים

שבט מוריה, סניף תל אביב מרכז

שבט להבה, סניף כפר סבא

שבט ______ סניף ________

"מאיזה שבט אתה?" (אורי אורבך)

גם כשתהיה זקן

בעוד 80 שנה,

גם כשתלך כפוף

בעזרת הנכדה הקטנה.

גם כשכבר לו תוכל

לראות בלי משקפים,

גם כשתתחיל לשכוח

איפה הנחת את השיניים,

גם כשלגמרי תשכח,

מקומות

אירועים

אנשים

שלמדו אתך בכיתה –

תמיד תזכור מיד

מאיזה שבט אתה!

נספח 6 –

ריאיון עם יחיאל אליאש ז”ל

“אני רואה את התנועה היום ומתמלא אושר”

לקראת ועידת 'הייחוד והיחד' נערך ריאיון עם יחיאל אליאש

זהו סיפור על איש עם חלומות שהקים את בני עקיבא. סיפור על איש עם חלומות ואידאלים, שבשמם החליט לצאת נגד כל המוסכמות ולפעול.

“נולדתי בט’ אייר תרס”ח בכפר קטן בפולניה” יחיאל אליאש מספר, “בגיל עשר אמי נפטרה ממחלה ומצאתי את עצמי מתפקד כהורה לאחי הקטנים. כשהייתי בן 13 יצאתי ללמוד בישיבה רחוקה בביתי. בישיבות של פולין עוצבה השקפתי הדתית-לאומית”. בן 17 היה אליאש כשהחליט לעלות לארץ. הוא טען אז שלא די לדבר על ארץ ישראל, צריך גם לעשות. בבחינת לא רק 'נאה דורש' אלא גם 'נאה מקיים'.

בשנת 1925 הגיע אליאש לארץ, ל'מרכז הרב'. “למדתי בישיבה ובמקביל המשכתי בחברותי ב'הפועל המזרחי', שבה התחלתי לפעול עוד בפולין”, הוא מספר. “הלך המחשבה שלי באותה תקופה היה שארץ ישראל זקוקה ליהודים לומדי תורה, אבל מי שאינו מתעתד להיות ראש ישיבה או רב צריך להקדיש את כל מרצו וכוחו לבניית הארץ באופן ממשי. בניין הארץ, פירושו ללכת לעבוד בחקלאות ויחד עם זה לשמור על הקשר המתמיד עם הישיבה”. מנהיגי 'הפועל המזרחי' עודדו אותו לעבור לקבוצה בחקלאות ועם זה לשמור על הקשר המתמיד עם הישיבה. ראשי 'מרכז הרב' הבינו גם הם לרוחו, וכך עזב אליאש את הישיבה ועבר לקבוצה חקלאית שהוקמה על אדמות פתח תקווה.

“לא החזקתי שם מעמד הרבה זמן”, הוא ממשיך, “זמן קצר אחרי שהגעתי חליתי והרופאים אמרו שאין לי סיכוי לחיות”. אליאש החליט שאם נגזר גורלו למות, לפחות שיהיה זה בירושלים. “תוך כדי העבודה הזאת, שנהניתי ממנה, הרגשתי שכוחותיי חוזרים אלי והתחלתי להאמין כי ייתכן שאמשיך לחיות”.

בשלהי שנת תרפ”ח (1928) החליט אליאש שהגיע הזמן להגשים את חלומו ולהקים תנועת נוער דתית-לאומית. הימים היו ימי בניין הארץ, דתיים וחילונים כאחד עסקו בעבודה חקלאית ובהגנה על היישובים. הזהות הדתית היטשטשה. “היה צורך לפתח את הזהות הדתית ולהחדיר גאווה בלב בני הנוער”, אומר אליאש. “הכנתי את התכניות להקמת תנועה ברעיון 'התורה והעבודה', ופניתי עם הרעיונות לשלמה זלמן שרגאי, שהיה באותה תקופה המזכיר הראשי של הברית העולמית לתורה ועבודה”.

רבים מחבריו ששמעו על הקמת תנועת נוער דתית-לאומית קראו לאליאש 'בעל החלומות', אבל הוא אומר שזה לא הפריע לו כי הוא הרגיש שאת חלומותיו יוכל לממש. אברהם קסטנבוים, שהיה באותה תקופה חבר הוועד הפועל של 'המזרחי', הציע את השם 'בני עקיבא'. “מה יותר מתאים משמו של התנא רבי עקיבא, שבמעשיו סימל הן את התורה והן את העבודה?” אמר לאליאש, “תלמידיו קיבלו מרבם את אהבת ארץ ישראל בצורה חיה ומעשית ולא כתורה מופשטת, ואנחנו ממשיכי דרכם”. השם התקבל, ורעיון הקמת התנועה הועבר לוועד הפועל של 'המזרחי'.

הוועד החליט להתייעץ עם מומחי חינוך, ובישיבה ארוכה, שאליאש לא הורשה להשתתף בה, סירבו ראשי הוועד לרעיון הקמת התנועה בנימוקים שאין אדם בעל שיעור קומה המתאים להנהיג בני נוער; גיל העשרה הוא גיל של מרד, והחינוך הדתי דוגל בשמרנות, כך שתנועת נוער עלולה לתת פתחון פה ל'מורדים'. היחיד שתמך באותה ישיבה בהקמת בני עקיבא היה ד”ר עקיבא ארנסט סימון, חבר הוועד, שאף עזר לאליאש בדרכו החינוכית כשזה החליט להקים את התנועה למרות הכול.

“הבנתי שאל לי לסמוך על החוגים האלה ושאם אני רוצה שמשהו יזוז, עלי לעשות זאת בעצמי”. אמר ועשה.

ביום רביעי, כ”ד באדר א’ תרפ”ט (1929), התכנסו החברים הראשונים של בני עקיבא. היו שם תלמידי כיתות ח של ת”ת 'מזרחי' ותלמידי סמינר למורים של 'המזרחי', שהחליטו יחד על הקמת תנועת נוער ברוח התורה והעבודה, תנועה שמטרתה לחנך דור בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, לארצו ולתורתו, החי מעבודתו על פי חוקי התורה.

“אמרתי לחברים הראשונים שהם חלק מתנועת התורה והעבודה שמתפתחת בכל העולם”, ממשיך אליאש, “רציתי להחדיר בהם את רגש הגאווה ואת התחושה שהם עושים היסטוריה”.

וכך היה. במהלך החודשים הקרובים הגיעו עוד ועוד חברים חדשים. ארגון בני עקיבא קיבל חדרון קטן בבית הפועל המזרחי, ושם ארגנו החברים גינה קטנה עם ירקות בשביל סעודה שלישית של שבת. הם שמעו שיחות מוסר שנקראו 'פעולות', קבעו חוקים וארגנו נשפים בחגים.

“התחושה הייתה שכולנו שותפים לדבר גדול” ממשיך אליאש, “אני לא הרגשתי 'מעליהם', אלא נתתי את התחושה שכולם שווים”. הימים, כזכור, היו ימים שבהם 'ההגנה' שלטה בארץ, וברוח הימים ההם נקבע שכל פעולה תיפתח בתרגילי סדר.

עד ל”ג בעומר היו חברים בבני עקיבא כ-30 חברים קבועים. “החברים היו גם אלו שהחליטו לקבוע את ל”ג בעומר כיום ייסוד בני עקיבא, כחג לתלמידי רבי עקיבא החדשים הסוללים את הדרך לתחיית האומה בארץ ישראל ההולכת ונבנית מחדש”.

הבעיה של התנועה החדשה הייתה דווקא בתחום השירה. אליאש רצה להכניס שמחה וחיים בדמות שירים המשותפים לחברי התנועה, ולא היו שירים בנמצא. “הכרתי כמה שירים מהישיבות שלמדתי בהן בילדותי”, הוא מספר, “אבל זה לא הספיק, וחברים שהיה להם חוש שירה הלכו לבתי מדרש חסידיים ללמוד שירים. קבענו לעצמנו שהשירה צריכה לחנך, ולכן כשחינכנו להסתפקות במועט שרנו: 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין בערב שבת'" (לקוח ממסכת ברכות).

זה כמה עשרות שנים אחרי הקמת התנועה, ויחיאל אליאש עוצם עיניים ושר את השיר. “אין לי קול מתאים לשירה”, הוא מתנצל “אבל זה שיר יפה כל כך שאהבנו לשיר יחד”.

הימים שחלפו הביא להתארגנות סניפים נוספים של בני עקיבא. קם סניף בתל אביב וקם גם אחד בכפר גדעון.

בני עקיבא המשיכה לגדול ולפרוח. חברים המשיכו להצטרף, לקחו חלק מעשי בבניית הארץ ובעזרה ליישוב היהודי, התרימו לקופת הקק”ל, והשמחה בזמן הפעולות הייתה גדולה. אווירה ייחודית של תנועת נוער נוצרה, בנות הצטרפו (בני עקיבא בראשיתה כללה רק בנים), ונדמה היה שהכול צועד בכיוון הנכון.

“ראיתי את הסניף בהתפתחותו”, ממשיך אליאש, “וחשבתי שהגיע הזמן להתחיל בארגון גרעין לקבוצות בני עקיבא אשר ישמש מורה דרך לחברי הארגון כיצד להגשים את הרעיון הלכה למעשה. גרעין זה התחיל בפגישות ובדיונים לגבי נתיבי הגשמה. רציתי לצאת לאותו גרעין חקלאי ולשמש דוגמה לעשייה ולהמשך הגשמה, וידעתי שאצטרך מישהו שימלא את מקומי בראשות הסניף של בני עקיבא בירושלים. החלטתי לחפש מחליף ב'מרכז הרב', המקום שהייתי קרוב אליו בדעותיי.

“במהלך חיפוש שמעתי על עולה חדש מרוסיה, בעל להט ורצון לפעולה, איש בעל שאר רוח והתלהבות דתית, מוכשר וראוי להיות מחנך בבני עקיבא. השתכנעתי שהוא האיש המתאים. משה צבי נרי’ה היה אותו התלמיד. כשהצעתי לו את התפקיד הוא לא מיהר להשיב בחיוב. ניהלנו שיחות רבות על העניין, הרב נרי’ה חקר ובדק ושאל וחשב עד שהסכים להצעתי.

מבני עקיבא בירושלים עבר אליאש לגרעין שהוקם במרכז הארץ, ומשם יצא לשליחות בצ’כוסלובקיה הרחוקה, הפך למזכיר 'הפועל המזרחי' בתל אביב, הקים את ארגון אליצור והמשיך לחלום ולהגשים. 'בעל החלומות' הוכיח שעם נחישות, אמונה ועבודה קשה אפשר להגשים כל חלום.

“לצערי, לא אוכל להיות עם חברי בני עקיבא בוועידה הקרובה” הוא אומר. “אני מרותק למיטתי. אבל כשאני מסתכל היום על התנועה ורואה מה נעשה בה, אני מתמלא גאווה. כשעמדתי אז, במפקד הראשון של התנועה החדשה, קיוויתי שיבוא יום ובבני עקיבא יהיו חברים אלפי בני נוער. היום, כשאני רואה שב”ה זכיתם לרבבות, אני מאחל לכם שתזכו לראות אלפי רבבות של חברים שמגיעים לבני עקיבא ופועלים ברוח התורה והעבודה”.

יחיאל אליאש נפטר בז’ בתשרי התשנ”ח

ספר "מעשה הבא בחזון"

אתר תנועת 'בני עקיבא': http://bneiakiva.org.il

קטע שכתב יחיאל אליאש (נספח 6)
מחרוזת שירי בני עקיבא