רש"י מציע שני פירושים להוראתו של שמאי הזקן:

שלא תהא קובע עיתים לתורה, אלא כל יום תעשנה עליך קבע. נוסחא אחרת: תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה'.

רש"י אינו מתייחס לאדם המקדיש את כל יומו, או אפילו את רובו, ללימוד. אולם מבחינת רצונו ויחסו הנפשי של אדם זה, מה היה עושה אילו היה משוחרר משאר חובותיו – התורה היא אצלו העיקר. הוא מתגעגע לתורה; מעולם לא ויתר עליה; מעודו לא הזניח אותה. היא תמיד נשארת במובן כלשהו, לפחות מתחת לסף הכרתו, חלק מתכניותיו. זו תמצית הפירוש הראשון של רש"י – אל תהיה "קובע עתים" לתורה, כמו שאדם קובע זמן לשחק טניס, עשה את התורה לגורם קובע וחשוב, לציר שעליו סובב היום. כמה בפועל תוכל ללמוד, זה כבר תלוי בנסיבות: איפה אתה נמצא, על מה עוד אתה אחראי, וכן הלאה. אולם מבחינת היחס הנפשי, מחויבותך לתורה איתנה כסלע, היא המסגרת שדרכה אתה מתבונן בחייך.

אין די בכך שהאדם יצמא לתורה. הכיסופים האלה צריכים להיות מתורגמים לשפת המעשה. אם תישאר רק עם הצמא הכללי הזה, ייתכן מאד שכלום לא יצא ממנו. הוא יישאר מעורפל ומטושטש, ולא יתורגם לתלמוד תורה של ממש.

כאן נכנס לתמונה הפירוש השני שמביא רש"י: "תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה'." אם כי אין זה ראוי לקבוע גבול עליון ללימודינו, וודאי שאנו חייבים לקבוע גבול תחתון, בתור מינימום יומי. על מנת להעניק ממשות למחויבותנו התורנית, עלינו לייעד ללימוד זמנים קבועים מינימליים.

אין סתירה בין שני הפירושים ברש"י. הפירוש השני נותן מסגרת ממשית שאין לעבור אותה. הראשון נותן כיוון, צמא, כיסופים, בלי לקבוע גבול עליון.

התנ"ך איננו רק ספר של העבר; הוא הרבה יותר מכך: הוא ספר ההווה והעתיד גם יחד. בכל הזמנים, בכל התקופות, בשעות של משבר ובימים של הצלחה, מצא האדם בספר הספרים ביטוי מלא לבעיותיו ולדאגותיו . בצער עליי לקבוע, כי יהודים רבים אינם פונים אל התנ"ך בבקשת הדרכה, והריהם מתעלמים לגמרי מן המסר הרוחני של ספר זה, אשר אי-אפשר היום לאדם בלעדיו. גישתנו אל התנ"ך ואל פרשנותו היא לעיתים קרובות מדי דרשנית באופייה; זו גישתם של בית הכנסת ושל דוכן הדרשן העומד. בו. ספר הספרים נעשה לאוסף של דרשות מלהיבות, פתגמים פופולריים ואמרות עממיות פשטניות. ברם הפן הנפלא ביותר של התנ"ך הוא תפיסת עולמו והשקפתו הרוחנית על האדם ועל העולם גם יחד. התנ"ך נותן את דעתו על הטרגדיה האנושית והצלחותיה, על הסתירות שבקיום האנושי, על קטנות האדם ועל גדולתו, על ייעודה של החברה היהודית, על דירוג ערכיה הרוחניים, על ניצחונותיה וכישלונותיה, על דרכה הנפתלת המיוסרת והלוליינית, על נפילתה ועלייתה, על תקוותיה ועל ייאושה. אך כל זה איננו מושך את תשומת לבנו, ואין אנו מנסים להבין את הממד המטפיזי של הכתובים או את תורת הערכים הגנוזה בה… תרגיל בחיפוש אחר עצמיותי שלי בתוך תיאורי האדם שבתנ"ך. תוך עיון בגיבורי התנ"ך, אני עומד על בעיותיי ושאלותיי הבוערות, על חששותיי ופחדיי המדאיבים, על תקוותיי ושאיפותיי מלאות ההשראה. מציאת עצמך באדם של התנ"ך היא חוויה מלהיבה. היא מחזקת את רוחו של האדם ומרגיעתו מדאגותיו. זו מודעות גואלת ומרוממת רוח.