חלק זה מבוסס על קריאת טקסטים ודיון בעקבותיהם. החלק השני מספר על דוגו בשואה (בקצרה) ועל "מבצע דוגו", באמצעות סיפור חופשי. מיהו דוגו? (הטקסטים לקוחים מתוך הספר "הסיפור של דוגו" מאת זהבה קור) שם מצחיק, דוגו. מה לעשות, אני מצחיק, אוהב בדיחות, אפילו שאני כבר סבא זה עוד לא עבר לי. אבל הסיפור שלי לא מצחיק. נולדתי בהונגריה בשנת .1930 ביתנו היה בית פינתי שעמד בהצטלבות של שני רחובות ראשיים שהרבה אנשים עברו בהם. היום מבית פינתי עושים בנק. אבל אז ההורים שלי גילו חוש לעסקים ופתחו עסק אחר שמאוד הצליח – חנות מכולת. מכולת זה דבר נהדר. אבא ואמא שלך עובדים קשה, ואתה והאחים שלך נכנסים מדי פעם ומקבלים ממתק. מכרנו שם קמח, מלח וסוכר, גם פרוסות של תפוחי עץ שייבשנו לבד. שושינקו בהונגרית. אבל גולת הכותרת של עסקי המכולת היו ופלים לימון. כל הקונים השתגעו על ופלים. מחירם היה גבוה ולנו, הילדים, לא נתנו. רק פעם אחת בשנה אכלנו ופלים בטעם לימון בלי שום הגבלה – כשהתקרב חג הפסח והתבקשנו לגמור מהר את כל החמץ לפני החג.מכל האזור באו יהודים וגויים לקנות במכולת של לייטנר, זה שם המשפחה שלנו . כולם הכירו את אבא ואמ א שלי, לאמא שלי קראו גולדה ולאבא שלי קראו מאיר. אם תחברו את שני השמות יחד יצא לכם גולדה מאיר. כשמה של ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל. אמא מעירה אותנו בלי רחמים בחמש בבוקר. אחי שמואל ואני ישנים יחד במיטת ילדים: הראש שלי מול הרגלים שלו והראש שלו מול הרגלים שלי. בחדר השני מכורבלות במיטתן רחל ואסתר הקטנות. אמא באה ומאיצה בנו: "שמואל, דוגו! כבר בוקר, נו, המלמד מחכה!" שיחכה. אני מתהפך לצד השני ואינני קם. אני כועס על המורה שלי, המלמד, רב אנצ'ל. לא תמיד מתחשק לי ללמוד אז אני מתבדח ומחקה אותו כשהוא לא רואה. אבל אתמול הוא ראה. והתרגז. ורדף אחר ב'חדר' מסביב לשולחן לעיני חבריי הצוהלים. משש עד רבע לשבע בבוקר נלמד ב'חדר', אחר כך נתפלל שחרית ונאכל ארוחת בוקר מתוך הצידה שאמא שלחה איתנו. הצחקתם אותי. הייתה צידה? הרי תוך כדי הליכה ל'חדר' כבר גמרנו את כל האוכל שאמא נתנה לנו. בשבע וחצי ניפרד בשמחה מהמלמד, נצא בחיפזון מה'חדר' ונלך ברגל חצי קילומטר בחזרה עד לבית הספר היהודי כי שם מתחילים בשמונה. אני לא יודע למה, אבל כשהייתי ילד הדברים הטובים בבית הספר שלי קרו דווקא מחוץ לבית הספר. דוכני אוכל עמדו ברחוב וענן ניחוחי נישא מעליהם במשך כל שנת הלימודים. מכרו שם לכל עובר ושב תפוחי אדמה אפויים ודלעת אפויה בעוד אני יושב בכיתה ולומד כמה זה שמונה כפול חמש. נכון שגם זה חשוב. אף על פי שהייתי שובב הצלחתי בלימודים. ואולי דווקא בזכות זה. גם ערמונים מכרו בחוץ ופופקורן חם, לבן. אחרי הלימודים הייתי ממהר ורץ כמו טיל ונעמד אצל דוכן הפופקורן. אני נכנס הביתה מהרחוב. עוד מעט תופיע גם אמא שלי בדלת, תחייך אלי ותמלמל את המשפט הקבוע: אשקולבו מני פי או לבו, ויסויוני נם פי שמי" ואני מוכרח להודות שהיא צודקת. סליחה, לא הבנתם? זה דווקא פתגם כל כך פשוט: "בדרך לבית הספר כואבות הרגליים, בדרך חזרה – כלום לא כואב". אצלכם זה לא ככה?

צפייה בסרטון הקצר (2 דקות) של מבצע דוגו