האדם קשור לאדמה מלידתו ועד מותו, "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" (מהפיוט 'ונתנה תוקף'). אנו ניזונים מהאדמה ונקברים בה. בעבר התפרנסה רוב האוכלוסייה מעבודת האדמה, והאדם היה מחובר לעולם הטבע, לעונות השנה ולצורכי האדמה, ולכן ידע גם כיצד לשמור עליה. בעקבות המהפכה התעשייתית, שהובילה כניסה של אמצעים טכנולוגיים ומכונות לעבודת האדמה, הפכו רוב האנשים מעובדי כפיים לפועלי מפעלים, ואיבדו את הקשר לאדמה ולטבע. אנו מבקשים לעורר מחדש את החיבור, לחזור אל המקום היסודי שממנו באנו, ומשם לצאת לקשר מתוקן ומאוזן בין האדם לאדמה.
- החניכים יבינו את הקשר בין ציווי התורה בזמן מלחמה לקשר שלנו לאדמה.
- החניכים יבררו את היחס שלהם לאדמה ולטבע.
- החניכים יגדירו את הדמיון בין האדם לעץ.
שאלו את החניכים: מה התורה מצווה אותנו?
ערכו הבחנה בציווי:
- אילו עצים אסור להשחית, ואילו מותר?
- למה לדעתכם הציווי מדבר על שעת מלחמה דווקא?
- האם הוא מתאים גם לשעת שלום?
- מה העיקרון בציווי בזמן חירום?
הציווי דווקא בשעת חירום מלמד אותנו את הגישה של התורה: העץ, הסביבה והטבע הם באחריותנו תמיד, ואם במצב מלחמה, קל וחומר במצב שגרה. המצווה הזאת מנחה אותנו כיצד לנהוג עם הסביבה, כיצד להתייחס לעצים, לצמחים ולפרחים.
אמרו לחניכים שלמרות שאנחנו היום לא בזמן מלחמה אנחנו מכירים יותר עובדי הייטק מאשר עובדי כפיים ודווקא מתוך המציאות הזו אנו מבקשים לחזור ולמצוא את החיבור לאדמה באורח חיינו.
ערכו סבב, וכל חניך וחניכה ישתפו במעשה שגרתי בחייהם שמצביע על הקשר שלהם עם הסביבה.
- איפה אתם רואים ביטוי של האדם בשירים?
- היכן נמצא הדמיון בין האדם לעץ?
- האם אתם מרגישים את הדמיון הזה על עצמכם?
- מישהו מזהה מקרה שקרה לו שבו נטה על על צידו כמו הברוש או שאף למעלה כמו העץ?
-
נספח 1
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ".
(דברים כ, יט–כ)
-
נספח 2
עץ השדה (נתן זך)
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה,
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
עֵץ הַשָּׂדֶה.ברוש (אהוד מנור)
וַאֲנִי רָאִיתִי בְּרוֹשׁ
שֶׁנִּצַּב בְּתוֹךְ שָׂדֶה מוּל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ,
בַּחַמְסִין, בַּקָּרָה,
אֶל מוּל פְּנֵי הַסְּעָרָה.עַל צִדּוֹ נָטָה הַבְּרוֹשׁ,
לֹא נִשְׁבַּר, אֶת צַמַּרְתּוֹ הִרְכִּין עַד עֵשֶׂב.
וְהִנֵּה, מוּל הַיָּם,
קָם הַבְּרוֹשׁ יָרֹק וָרָם.הִנֵּה בְּרוֹשׁ לְבַדּוֹ,
מוּל אֵשׁ וּמַיִם,
הִנֵּה בְּרוֹשׁ לְבַדּוֹ
עַד הַשָּׁמַיִם.בְּרוֹשׁ, לְבַדּוֹ אֵיתָן,
לוּ רַק נִתַּן
וְאֶלְמַד
אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל עֵץ אֶחָד.וַאֲנִי כְּמוֹ תִּינוֹק,
שֶׁנִּשְׁבַּר וְלֹא יָכוֹל מוּל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ,
בַּחַמְסִין, בַּקָּרָה,
אֶל מוּל פְּנֵי הַסְּעָרָה.הִנֵּה בְּרוֹשׁ לְבַדּוֹ…
-
נספח 3
זכרתי ימים מקדם, משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו. שחרתי בראשונה את פני רבינו הרב קוק זצ"ל. קבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבינו כדרכו בקודש לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו, ואני התלויתי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבינו ואמר לי בנחת, כי הוא נזהר מאוד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר לו: גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה".
(שמחה רז)