בטהרן רוכזו כל היתומים במחנה אוהלים שנקרא 'בית הילד היהודי', והתכוננו לעלייה בעזרת מדריכים צעירים יוצאי פולין שנשלחו מהארץ. מפרס נסעו הפליטים לעיר הנמל בפקיסטן, משם הפליגו למצרים והמשיכו ברכבת לארץ.

כך כתבה הילדה שרה ביומנה: "קשה להאמין שבעוד שבוע נהיה בארץ ישראל. האין אני חולמת? וכיצד, כיצד תדרוך רגלי, זו שדרכה על פגרים, קפאה באדמת ערבות סיביר, בערה באדמת אפגניסטן הלוהטת – כיצד תעמוד היא על אדמת המולדת?"

בהגיע הרכבת לארץ סיפרה: "והנה השלט המיוחד 'פלשתינה'. קופצים על רגלינו, כפיים וקריאות חדווה פורצות מן הגרון. ולפתע נוף חדש לנגד עינינו: ירוק! ירוק!  מה יפה ארצי! כמה ירוק! גדרות, עצים, אדמה זרועה. מה יפה ארצי! … אינני עוצרת ברוחי ומקפצת מחלון אל חלון. ובחלון – ארצי! ארצי – כבישים. ארצי – כפרים, ארצי – פרדסים… ארצי – אדמה… ושמיה תכלת… לא ידעתי שכה יפה את, ארצי".

ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. (דברים ח)

"בעת אכילת פרי שגדל בארץ ישראל מתרחש רגע שמעורר את הלב שלנו להתקרב להקב"ה ולהכיר לו טובה על כל הטוב שנתן לנו בחיינו." (חתם סופר חולין עו ע"א)