• בדרך כלל כשאני אוכל/ת חטיף, אני זורק/ת חצי ממנו לפח
• בדרך כלל אני לא מסיימ/ת את האוכל שאני לוקח/ת איתי לבית הספר
• לפעמים אני סתם מבזבז/ת דפים
• אני מאבד/ת את הבקבוק שלי פעם בשבוע
• אני לוקח/ת את הכריך לארוחת עשר בשקית חד-פעמית ולא בקופסה

על גבעה קטנה ליד העיר

יש חלקת טבע קטנה שכל איש מכיר.

שם יש שפע פריחה ועצים למכביר,

ואת האוויר ממלא קול ציפורי השיר.

תושבי העיר אוהבים את הגבעה

ומבלים בה כל ימות השנה.

הם נהנים מן הטבע ומהמרחב הפתוח

ונוהגים שם לטייל, לשחק ולנוח.

והנה לפתע בוקר אחד

לגבעה הגיע איש מכובד,

והכריז בקול רועד ונרגש:

כאן אבנה את ביתי החדש!

בכל בוקר אשמע ציוץ ציפורים,

העצים יעניקו לי צל בימים החמים.

הפרחים יצבעו לי את הנוף בצבעים מרהיבים,

אין ספק – החיים יהיו פה טובים!

אז ילד קטן אל האיש ניגש

ואמר לו בקול קצת מבויש:

אדוני הנכבד, הלוא אם תיאות,

לענות לי בזאת על כמה שאלות…

אם תבנה את ביתך על הגבעה הזאת,

בוודאי תיאלץ את העצים לכרות.

ואם שום עץ לא יינצל –

כיצד תוכל ליהנות מן הצל?

אין דבר, אמר האיש המכובד,

גם בלי עצים יהיה כאן נחמד.

כל בוקר מוקדם,

כשאך אשכים אוכל לשמוע שירת ציפורים.

אמר אז הילד, קצת במבוכה,

אדוני הנכבד, אנא ממך –

ציפורים לא ידורו בזו הגבעה

אם לא יהיה להן עץ למזון ומנוחה.

מילא, אמר האיש המכובד

גם בלי ציפורים יהיה כאן נחמד.

צמחים כאן רבים, ופריחה נהדרת,

איהנה מן היופי ומן התפארת.

חייך אז הילד ובנחת אמר:

כל ילד יודע זה הדבר:

הצמחים – לציפורים הם זקוקים

כדי לפזר את הזרעים הרבים.

אתה מבין, הוסיף ואמר הילד

זו דרכו של הטבע, וזו השרשרת…

ועכשיו, לחשוב שוב נדרש –

האם כאן תרצה להקים את ביתך החדש?

קימט את מצחו האיש המכובד

ומלמל: ”באמת, כבר לא יהיה פה נחמד…”

על פניו עטה מבט מאוכזב. סובב את גבו ו…עזב.

אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה, אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קודם, לפניי,

לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה ננסה מהתחלה,

יהיה לנו רע, אין דבר, זה לא נורא,

אמרו את זה קודם, לפניי,

זה לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה, אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קודם, לפניי,

לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

מקורות להרחבה:

ספר החינוך – מצוות "בל תשחית"