• מה משמעות הזיכרון כיום?
• מהי מסירות נפש היום?
• האם אנו חיים חיי גבורה?
• האם זה שייך אלינו? אם כן כיצד אנו יכולים להכניס אותה אל חיי היומיום שלנו?

החדר חשוך, למעט נר זיכרון הדולק ליד תמונתו. לבדי, יושב ומתבונן בתמונה חושב על הרבים, שהצטופפו לפני זמן קצר בחדר הקטן בטקס הזיכרון. מפליא, אני חושב, אף שעברו ארבע שנים מאז נפילתו במרדף בלבנון, עדיין מגיעים כולם. מגיעים ומקשיבים בקשב רב לדברי ההספד והזיכרון.

הדברים, כבכל שנה, עוסקים בדמותו בעיקר ברגעים האחרונים:כיצד הסתער, כיצד סיכן עצמו למען חבריו. תיאורים נפלאים על הדברים שאמר אחרי שנפצע, כשידע שהסוף קרב… ואנו שותקים ומקשיבים. יושבים ארבע שנים אחרי, וחיים איתו יחד את רגעיו האחרונים, את פסגת גבורתו שבה עלה בסערה השמימה.

אבל עכשיו כולם חזרו לביתם. אני נותר לבד בחדר בתחושה ברורה שכולם באמת "חזרו לביתם". חזרו לשגרת חייהם, למירוץ היום יומי- וייזכרו בו שוב רק כעבור שנה.

היש טעם לזיכרון כזה? לאיזה צורך אנחנו זוכרים? אני קם, יוצא מהחדר, ופוגש שניים מחבריו שעדיין עומדים ומשוחחים- "למה באתם?" אני שואל,- "הרי כולנו חוזרים הביתה ושוכחים הכל…?"

– "תראה", משיב אחד מהם, אנחנו לא רק זוכרים אותו, אלא גם מחנכים את עצמנו!"

– "מה אתה למד ממנו?"

– "זה פשוט", הוא משיב, "אנו לומדים על גבורה! אם יום אחד אהיה בצבא, באיזור מסוכן, ואקלע לאירוע דומה- גם תפקידי, כשלו, יהיה להסתער בגבורה ולהציל את חברי!"

מהורהר, אני נפרד מהם וממשיך בדרכי. זה דבר נפלא, אני חושב, מעשיו משמשים לכולנו מופת. ממנו אנו לומדים! אני ממשיך ללכת במורד הרחוב. חש שמשהו לא בסדר. לפתע, אני נעצר. הייתכן שאנו מתכנסים בכדי ללמוד מתי עלינו למות?! האם כל שעלינו ללמוד מסיפור חייו זה מה לעשות אם נהיה בצבא ברגע מסוים, רגע שידרוש מאיתנו להקריב את חיינו?! הרי איש אינו שואף למות, ותקוותנו- שלא ניקלע למצב כזה. האם התמונה על הקיר לא אומרת לנו דבר בחיי היומיום?

נדמה שקיימת דרך אחרת להתייחס אליו ולימי זיכרון בכלל. דרך אחרת אשר ראשיתה ביחס שונה לנופלים אך סופה בדגשים מחודשים בהתייחסותנו לחיים בכלל. הרי מספידים בטקס דיברו לא רק על נפילתו אלא על חייו בכלל. הם סיפרו כיצד תמיד התנדב ועזר, וכיצד היה הראשון לחוש במצוקת זולתו. מתוך הסיפורים עלתה וגבהה מסכת חיים שלמה של בחור ערכי, שחיפש תמיד לחיות על פי מצפונו.

בחור שהקדיש את חייו לטובת עמו וארצו. מפעל חיים ששיאו בנופלו על קידוש ה', אולם ראשיתו עוד שנים לפני כן, בחייו ובדרך בה חי אותם.

במילים אחרות- מדובר בגישה המקדישה את החיים עצמם לטובת כלל האומה.

כאן כבר יש מסר לכולנו. אנו מוכנים, בגלל חינוכנו על סיפורי נופלים, למות בשביל האומה. אך האם מוכנים אנו גם לחיות עבורה? להקדיש ימים, חודשים ושנים- לא לקידום רווחתנו האישית אלא בהקדשת חיינו ובהכוונתם למילוי משימות שהדור יטיל עלינו?

מספרים על בחור, קצין בסיירת מהוללת, אשר זכה בעיטור העוז במלחמת יום הכיפורים. העיטור ניתן לו לאחר שסיכן במודע את חייו מספר פעמים, פה כדי לחלץ פצועים מאיזור חשוף לאש, ושם סיכן עצמו כדי למלא משימות של כיבוש עמדות סוריות. חמש שנים אחרי המלחמה החליטו להכין עליו סרט, אך כשחיפשו לראיין אותו, התברר שירד מהארץ והוא גר בארה"ב. הוחלט לשלוח כתב לחו"ל כדי לפוגשו. הדבר הראשון שנשאל היה, מדוע בחר לעזוב את הארץ? הקצין סיפר שהוא השתחרר כשנה לאחר המלחמה, ופתח חנות קטנה לפרנסתו. אולם עד מהרה התברר לו, שקשה להתקיים ברווחה במדינתנו הקטנה. האינפלציה דוהרת והמיסים גבוהים. איכותם של חלק מהמוצרים הישראלים איננה מספקת את לקוחותיו, וכשניסה לייבאם מחו"ל, התברר שהמיסים גבוהים מאוד. קיצורו של דבר- הוא התקשה "לגמור את החודש עם רווח נאה", כדבריו, והחליט לנסות את מזלו מעבר לים.

הסיפור מוכר ולצערנו אינו ייחודי. אך המעיין בו היטב יתמה: קצין שהיה מוכן להקריב את חייו בשעת מלחמה ולמות למען עמו וארצו לא מוכן לתת כמה שקלים למס הכנסה?! ההגיון לכאורה דורש ההיפך: אדם יהיה מוכן לוותר על משכורת גבוהה או על רווחים כלכליים למען המדינה, אך כשיידרש למות למענה, כאן יתלבט ויהסס.

אלא הוא שאמרנו: לא כל מי שמוכן למות למען המדינה, רוצה גם לחיות עבורה.

עיקרון זה מבוטא בפסוק מוכר "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". מעניין לבחון את הסדר הפנימי של התחומים השונים המוזכרים בפסוק. "בכל נפשך"- "אפילו נוטל את נפשך", זאת אומרת: נדרשים לאהוב את ה' עד כדי נכונות למסור את הנפש. ועל זה אמר רבי עקיבא בעת שסרקו את עורו במסרקות של ברזל, "כל ימי הייתי מתפלל מתי יבוא דבר זה לידי ואקיימנו". אחרי הדרישה לנכונות למסור את הנפש- ממשיך הפסוק ודורש עוד יותר: "ובכל מאודך"- את ממונך. כלומר לא רק נדרשת ממך נכונות למסור את נפשך, אלא יתירה מזאת, נדרש ממך אפילו למסור את 'ממונך' וחוזרת השאלה: לכאורה צריך היה לדרוש קודם את ממונך ואחר כך אפילו את נפשך, שזה לכאורה מעשה גדול עוד יותר. אלא הוא שאמרנו: לעיתים קיימת נכונות למות למען הכלל אך לא לחיות בעבורו.

נדמה, שלא נתקשה להבין את התופעה. נכונות לסכן את החיים בסערת הקרב, דורשת התחזקות חד פעמית. התלהבות רגעית של מסירות נפש (דבר הקשה בפני עצמו). ואילו לחיות למען המדינה- דורש נכונות אידיאליים והקרבה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, במרוצת החיים כולם. לא רק בסערות הקרב אלא גם בשגרתיות של המעשים הרגילים היומיומיים. כדברי המשורר "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו" (תהילים כד), לא מספיק לעלות בהר, להתלהב מהטיפוס החדש למקומות לא מוכרים. צריך גם "לקום" בראש ההר, להישאר עומד בפסגה, יום אחרי יום.

אך לזה אנו נדרשים! לקום ולפעול, לקום ולתת. לא רק באירועים חד פעמיים שבהם נדרשת מסירות נפש, אלא גם, ובעיקר, בחיי היומיום. צריך אמונה בעצמנו ובכוחנו. אמונה ביכולת לתקן ולהשפיע. אמונה שה' יעזור, מי שעוזר לעצמו, ובוודאי לעם אשר יקומו לעזרתו. צריך להרים את הדגל, את דגל הציונות והחלוציות. לגלות נכונות להתמודד עם קשיים. לעסוק בדברים שאינם נוחים רק לך. עלינו לחוש ששעון נצחי מתקתק מאז ימי אברהם אבינו ועד ימינו אלה, ואנו חלק מהרצף הגדול. משמעות העבר וסיכויי העתיד תלויים בדור הזה. האם חשים אנו את האחריות הנובעת מהשייכות?

כשנכדינו ילמדו בהיסטוריה על דורנו, תקופת דור הבנים (לעומת דור הבונים של לפני 40 שנה), על הצורך שהיה לחיות חיים אידיאליים, ולא רק להילחם קרבות פלמ"ח נועזים כמו בדור שלפנינו, כשילמדו נכדינו על קומץ שקם מתוך המחנה- והתחיל להוביל, על קומץ של "מכבים" מחודשים, שלא היססו לפעול- האם עלינו אישית ילמדו? האם נשכיל להיות בעצמנו אותו קומץ?

ושאלה זו היא אישית. הרי רבים בני האמונה הקמים ופועלים, המוכנים "לחיות למען…" ולא רק "למות למען…" והשאלה אישית- "האם מצטרף אתה?"

האם אתה צופה מהצד, ולכל היותר מוחא כפיים? האם אתה מתנהג כצופה במשחק כדורסל בטלוויזיה- המתלהב, צועק ומעודד את קבוצתו- מתוך הכורסה בבית? או האם בוחר אתה להיות בעצמך על המגרש- מזיע ומתאמץ, באופן אישי?!

המתכוון אתה לתרום בשנים הקרובות, שנה שנתיים או שלוש במסגרת שירות ללאום- ואחר כך לשוב להקים את ביתך הפרטי? שמא מצליח אתה לתפוס, שאין בשנים הבודדות אלא דגם ראשוני, ריכוז תמציתי של מסירות נפש ושירות לאומה, הנדרשים מכולנו במשך 120 שנה?! וכשתגיע לשמים וישאלך בורא העולם- מה עשית בעולמי? מה עשית ב 120 שנה שהיו לך- למען העם, ארצו ותורתו? מה תשיב אז? התסתפק חלילה בתשובה? תרמתי שנתיים שלוש בשירות ללאום ואחר כך התפרנסתי בכבוד בביתי הקט?"

אנו צריכים להשתדל לענות לעצמנו כבר עכשיו תשובות לשאלות לאה, בבחינת קביעת שאיפה להמשך החיים. לאורן, צריך לגשת לכל שאר השאלות (כיצד לפעול, למה לתרום, כיצד וכמה זמן להכין את עצמי, האם הכנת עצמי סותרת את התרומה לכלל וכו') לאור התשובות יש לגשת לשירות בשנים הקרובות, מתוך הבנה ששנים אלו אינן אלא פרק ראשון בחיים של עשייה ובניה.

צריך להסתכל במראה- ולעלות על המגרש. שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, "לחיות למען…", "בכל מאודך". ואת כל זה ניתן ללמוד גם מימי הזיכרון ומהנופלים. לא ללמוד רק מעצם נפילתם- אלא בעיקר מעצם חייהם. מחיים של אמונה ועשייה שרק הגיעו לשיאם עת נדרשו למוסרם. צריך להוריד את תמונת הזיכרון מהקיר, ולהופכה לעמוד אש המנחה אותנו למסור את חיינו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה!

הגיעה העת להבליט את היותנו "תנועת נוער" אמיתית. לא תנועה של מבוגרים למען עזרה לנוער, אלא "תנועת נוער"- כתנועה של הנוער! נוער המאמין, כל אחד לבדו וכולנו כאחד ביכולתו לפעול ולהשפיע, היום, ובמשך הימים כולם. נוער, המוכן לחיות חיים של מסירות נפש.