תקווה, אמונה, ייאוש, קושי, הצלחה, ביטחון, פריחה, התחלה, מרחב, צמצום, כישלון, אתגר, אוצר, חוסר אונים, סקרנות, עלייה, ירידה, מבוכה, מגוון אפשרויות, התנסות, קביעות, קיבעון, ראי

"מתנת החלוציות, מתנת הפאר של אנוש, – לא נתייחדה לאנשי סגולה ספורים. מתנה זו גנוזה בנפשו של כל אחד מאתנו, וכל מבקשה – ימצאנה. סודה של החלוציות הוא בתביעה, שאדם תובע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת; הוא מקיים בחייו מתוך צורך נפשי, כל אשר הוא רוצה שאחרים יעשו גם הם… אין הוא מטיף אמונתו לאחרים. אין הוא מתחסד בתביעות נאות וחמורות מהזולת, אין הוא מחפש חטאי זרים, אלא הוא מגשים בעצמו את אמונתו בחיי יום-יום".

(מתוך דברי פרידה מהעם)

"אני למדתי את הנגב – מספרים – עוד בשנת 1915-8 בשנות גלותי באמריקא, וכשכתבתי יחד עם בן צבי ספר על ארץ ישראל, נודע לי גודל השטח, שממתו, חוסר כל ישוב ערבי בתוכו (מחוץ לבדויים) ועברו. מקור עברו של הנגב עורר בליבי תקווה רבה על עתידו. כשנכנסתי להנהלה הציונית, היה אחד הדברים הראשונים- מסע לנגב דרך עבר הירדן לעקבה, משם לחצי האי סיני ומשם חזרה לבאר שבע… ערב המלחמה התנגדו כמה חברים בסוכנות ובועד הבטחון לתוכניתי על כיבוש הנגב, אבל הכף הוכרעה כהצעתי. בסיום המלחמה- כשנערכו הבחירות לכנסת הראשונה, תכננתי כיבוש הנגב הדרומי עד אילת, אחר כך נסעתי כמה פעמים לנגב – ברכב ובמטוס, לבחון אפשרויות ההתיישבות בנגב"

(במכתב לחבר ש. צוקרמן, חולדה 19.12.53)

"…כל מי שעלה לארץ לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו, וודאי שלא הספיק לפני 30 שנה, לפני 40 שנה, לפני 70 שנה. כל בני דורו שבאו לארץ- לא באו ליהנות מתל אביב, כי תל אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון. שטמפפר וסלומון לא באו ליהנות מפתח תקוה כי היא לא היתה קיימת אלא בדמיונם. וקיום דמיוני זה- ולא הקים למעשה- היה המניע של כל חלוצינו. הוא גם המניע של כל מגנינו. הבחורים העומדים לילה-לילה להגן על שכונת התקווה בגבול תל אביב- לא הם שהקימו את השכונה ולא הם שבנו אותה, ויותר משהם מגנים על השכונה, הם מגנים על התקווה, ותקוות הנגב היא לא פחות ריאלית כגורם חלוצי ומלחמתי מהריאליות של תל אביב".

(מתוך דבריו בוועדת הבטחון, 3.2.48)

"לא הלכתי לשדה בוקר למען היות סמל ומופת לנוער הישראלי. באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי הבחורים שהעזו והעפילו להקים ישוב בלב המדבר, ואהבתי עבודת האדמה, ורציתי כל עוד יש לי כוח פיסי מספיק – לחזור לעבודת אדמה ולהשתתף בעצמי בהפרחת השממה, שאני רואה בה היעוד האנושי העליון. עשיתי הדבר למעני, מתוך תענוג ואהבה."

(מתוך מכתב ליורם פורת, 13.1.1954)

"סֹל תסֹל נתיבך בישימון מדבר,

עוד תרחיב את גבולך באפקי מחר,

כי הוטל תפקיד על שכמך הגיבור,

ובת קול מפוצצת: עלה ועבור!

עיניך לפידים! גחלי אש יוקדות בן,

לפניך יאירו במחשכי עולם.

יאירו, יזהירו מרחבי ערבה,

מדבר-ים ישימו, ים- חרבה,

עד תאיר פני תבל, תנים אפלה,

ובשמיך תבקיע אור שחר גאולה".

(הרב נריה, נתיבה, גליון ח-ט, תרצ"ד)