"הגיבור הקטן מהרלם"

הרחק מאוד מארץ ישראל, על יד הים הצפוני, יש מדינה ושמה הולנד, שיבשתה נמוכה מפני הים. מובן מאליו שהגלים הזדוניים יכולים לעבור את החוף ולהציף מימיהם על השדות, לשטוף כפרים וערים ולטבע אדם ובהמה. מה עשו ההולנדים החרוצים? הם בנו חומות אבן גבוהות ורחבות מאוד על שפת הים במקומות הפתוחים לזרם המים הכבירים, והחומות האלה צריכות להיות מוצקות מאוד, למען תוכלנה לעמוד בפני מי הים המתגעשים. גם הילדים הקטנים יודעים, כי הפרצה הקטנה ביותר באחת החומות- דבר נורא ואיום הוא.

בקרבת העיר הרלם, המפורסמת בצבעוניים הנאים הגדלים בה, ישבה משפחה אחת, ולה שני בנים קטנים. שם הבכור- הנס, ושם הצעיר- דיטינג. יום אחד יצא הנס עם אחיו הקטן לטייל לאורך הסכר.

הם הרחיקו לכת והגיעו עד מקום שומם שלא היו בו בתים, כי אם שדות שעורה ופרחי בר.

הנס היה עייף. הוא טיפס ועלה על הסכר וישב לנוח. ואחיו הקטן נותר לבדו למטה לקטוף סיגלים.

פתאום קרא הקטן: "הנס רד מהר, בוא וראה! הנה חור קטן מצחיק מאוד. בועות של סבון יוצאות ממנו!" "חור, איה?", שאל הנס.

"פה בחומה", ענה הקטן, "הוי מים בוקעים ועוברים".

"מה אתה סח", צרח הנס, הוא נחפז והחליק למטה והנה הוא רואה: חור קטן מאוד ובפיו טיפת מים שנהפכה לבועית.

"חור בסכר", קרא הנס בקול פחדים, "אוי ואבוי, מה נעשה?" הוא הביט לימין- אין איש, לשמאל- אין איש. והעיר כה רחוקה, כה רחוקה!

שוב התבונן הנס אל החור. טיפות קטנות פורצות ועוברות: טיף, טיף, טיף. ידע הנס כי המים ירחיבו את החור, אם לא יסתמוהו מיד, ואז… מה עליו לעשות? הירוץ העירה? כל האנשים יצאו לדיג, מי יודע מתי ישובו? בינתיים נהפכו הטיפות לקילוח דק של מים, והמלט אשר מסביב לחור הולך ומתלחלח. פתאום מצא הנס תחבולה: הוא נעץ את אצבעו לתוך החור וסתמו. אחר אמר לאחיו:

"רוץ מהר, דיטינג, רוץ העירה! הגד לאנשים כי יש חור בסכר. הגד להם כי סתמתי את החור באצבעי עד בואם."

הילד הבין לפי מבטי עיניו של אחיו כי יש סכנה בדבר והתחיל רץ מהר ככל אשר נשאוהו רגליו הקטנות. הנס כרע על ברכיו לפני החומה ואצבעו נעוצה בחור, והביט אחרי הרץ ההולך ומתקטן מרגע לרגע.

לא עברו רגעים אחדים ואחיו הרץ נראה לו כאפרוח, ואחר- כנקודה שחורה, והמים מהעבר השני משמיעים קול: גלוג, גלוג, גלוג, וגלים גדולים מתנשאים מזמן לזמן מעל לחומה וטיפות קצף ניתזות ומרטיבות את ראש הנער.

מעט, מעט קפאה ידו. הוא ניסה לשפשפה בידו השנית, אך זה לא הועיל, ידו הלכה וקפאה יותר ויותר כאילו יבשה. הקור עבר את כל ידו עד הכתף, וכל גוו רעד מצינה. הוא הביט לאורך הדרך: אין איש בא. נדמה לו, כי כבר עברו שעות רבות מהרגע, אשר אחיו הלך מאיתו, הוא הרגיש את עצמו כה בודד, כה עזוב, הוא סמך את ראשו אל החומה להינפש מעט. והנה נדמה לו שהוא שומע את קול הים מדבר אליו:

"אני אוקיינוס. איש לא יוכל לעמוד בפני. מי אתה נער קטן האומר לעמרני מעבר? הישמר לך מפני, הישמר לך!"

הנס נבהל, לבו דפק בחוזקה. האומנם לא יבואו לעולם?

והים חובט את אבני הסכר ונוהם: "אני אעבור, אעבור! ואתה תטבע תטבע! ברח לך עד בואי!"

אימה נפלה על הנס והוא ביקש להוציא את אצבעו, אבל נמלך מיד. כיצד? הלא אם יתרחב החור, ייהרס הסכר. הוא הידק את שיניו והעמיק לנעוץ את אצבעו בחור.

"ים, ים", אמר הנס, "אני לא אברח ואתה לא תעבור".

ברגע זה שמע קול אנשים. הרחק מאוד נראו תמרות אבק ואחר כך המון אנשים ההולכים וקרבים. כן! אלה הם אנשי העיר. הוא הכיר מיד את אביו ואת שכניהם. הם נשאו כפות- סידים וסלים. הם רצו וקראו: "חזק ואמץ! אנחנו באים! החזק היטב!".

עבר עוד רגע והם באו. כאשר ראו את הנס והוא חיוור מקור ומכאב ואצבעו נעוצה בין האבנים, הריעו לכבודו "הידד!". אביו לקח אותו על זרועותיו ושפשף את ידו הקפואה. לאחר שחזקו את בדק הסכר שבו כולם העירה ונשאו את הנס על כתף בתרועת ניצחון.

ועד היום מספרים את המעשה בנער קטן אשר הציל את העיר.

"הקטנים הגדולים"/ אסתר קל.

בערב החגים הנוראים נתמלאתי תוגה, מן עצבות רבה, מצב רוח- בלי לדעת למה כמו מועקה התפשטה בחזה, לחצה, הלב התחמץ כמו בצביטה.

למה? על שום מה?

על שום שחשבתי מחשבה, מי אני ומה? העולם גדול, גדול, רחוק ועגול, וקורים בו המון דברים  ואנשים בו רבים, רבים רחוקים, רחוקים וזרים שאף פעם לא אכיר ואינני מכירה, והם אף פעם לא ידעו עליי אפילו שאני ישנה, לא ידעו דבר אודותיי, מי אני מה שמי איה ביתי, ומהם חלומותיי. ואפילו אסע כל הימים על פני ארצות ועמים, ע"פ יבשות וערים לא אספיק לראות ולהכיר את פני כל האנשים.

ובעולם הגדול מתרחשים דברים רבים, מהם תמוהים, מרגיזים בלתי מובנים, ואני אחת קטנה ויחידה, מי קולי ישמע? ואפילו אם אנסה מאוד וארצה, ואפילו אשתדל ואתפלל, מה כוחי מה ומי אני?

כה קטנה אני בעולם זה הגדול, חשבתי על כן אני לא חשובה. גרגר של חול, טיפה בים, לא מרגישים בי: יכולתי אפילו לא להיות כלל!!

אך לפתע כמו ברק, כמו ברכה, האירה לי תשובה מפתיעה: אין בכלל דברים גדולים! דווקא הם אינם קיימים! כי מי עושה את הנהר אם לא הטיפות? ומי, אם לא הגרגירים עושים את המדבריות? והאם לא השתילים הקטנים הם שעושים את כל היערות? ומי בונה את כל הבניינים הגדולים אם לא הלבנים הקטנות?

אחת ועוד אחת והנה בית גדול… דווקא אנחנו, הקטנים, דווקא אנחנו אמיתיים, הגדולים זה רק שטות…

ורק בזכותנו, הקטנים, החשובים, קיימים הדברים הגדולים, אם לא אנחנו הקטנים, כשמתאחדים, אנחנו חזקים מאוד, יכולים הכל, ולולא אנחנו הקטנים, שום דבר גדול לא היה נברא!

נגוזה העצבות הרבה, נתפזרו הערפילים נעלמה המועקה שפשטה ולחצה. אני קטנה חשובה מאוד בתוך עולם גדול, גדול רחוק ועגול.