ההפגזה התחדשה. הפעם היא נראית קשה הרבה יותר מן הקודמות. צופרי האזעקות ושריקות הקטיושות הניסו את הכל למקלטים. איש לא היה היסטרי. החוויה הקודרת חזרה על עצמה בתדירות גבוהה בשבועות שקדמו למלחמת "שלום הגליל".

המקלט היה מוכר כל כך. קירות הבטון ומיכלי המים הכחולים כאילו חיכו לנו. משפחה משפחה תפסה את פינתה הקבועה. היה ברור שמרים תרד עם כל המטבח, ושיוני יהיה שוב חייב להוריד את האופניים החדשות שלו. אלברט הזקן התנהל לאיטו, שעון על מקלו המגולף, והתיישב בכבדות על כסאו, וכהרגלו החל למלמל פסוקי תהילים. החיוכים הועילו אך במעט להפגת המתח. הכל הרגישו שהמצב חדל להיות נסבל.

"איפה הצבא שלנו?" רטן שלמה. תמיד היתה סיגריה בפיו, אך הפעם נראה שהיתה מענה לעצבנותו. החיוך המריר שאימי שיגרה לעברי רק הסגיר את רגשותיה האמיתיים.

חיה ניגשה לפינתו הקבועה של הרדיו, עדיין היתה לבושה בחלוק השינה הפרחוני שלה, ושערה היה פרוע. "שירים כרגיל", הניפה ידה בתנועת ביטול. "נסי בגלי צה"ל" קרא בעלה לעברה.

מחט הסקאלה התגלגלה והתמקמה במקום הנכון. "ששש…" היא הזעיפה פניה לעבר רן ואלינור שמצאו דווקא כעת את ההזדמנות להמשיך את המריבה מהגן. חדר החדשות השמיע מספר משפטים מקוטעים. חיה סגרה את המכשיר בכעס. "שוב רבים הפוליטיקאים", רטנה. "אף אחד במדינה לא יודע מה שקורה פה", קרא מושיקו בקולו הצרוד, מתוך הפינג'אן שלתוכו יצק כפיות גדושות קפה שחור. "בתל אביב נמשכים הריקודים במועדוני לילה כאילו הם בשוויץ".

"מה מצב מועדוני הלילה שלכם?" שאלתי בעייפות את דורון, שהופתעתי לראות אותו לידי, ישוב על רצפת המקלט הקרה ושעון אל הקיר. "פעילים, אתה מוזמן לבקר פעם…"

דורון הוא חבר ילדות שלי. ליתר דיוק, היה חבר שלי. מגיל אפס- שכנים. הוא גר שתי קומות מעלי, וכמעט כל חוויות הילדות שלי- משותפות איתו. יחד היינו בגן, בביה"ס היסודי. רבים מהמורים חשבו שאנחנו אחים, משום שלשנינו קוראים אדרי, ותמיד במקום שהיית רואה אותי, היית רואה גם את דורון. לשנינו היתה המון אנרגיה, ואת רובה הוצאנו על המורים. הוי, רחמים עליהם, רחמים. הוצאנו להם את המיץ בשיטתיות, המסכנים. את שאר האנרגיה הוצאנו אחרי הצהריים, במשחקים הרגילים, ובכל מיני משחקים ילדותיים. אני זוכר את הבית שבנינו על העץ בוואדי. וילה של ממש. עד שפעם משה, אחי, טיפס לשם ללא רשות, נפל ושבר את הרגל. מאז לא הרשו לי לגשת לשם.

אבל גדלנו והגענו לכיתה ט'. דורון החליט, כצפוי, להוריד את הכיפה וללכת למקיף החילוני. אני נדדתי לישיבה תיכונית. הוא אף פעם לא הבין אותי, אני לא ניסיתי להבין אותו, ובזה זה נגמר.

עם הזמן הלך הקשר בינינו ונעלם. הוא מצא את החבר'ה שלו. אני הגעתי כל שבועיים-שלושה הביתה, וגם במעט הזמן שדיברנו, הרגשתי בהבדלים הפעורים בינינו.

"הערב דווקא הספקתי להיות במועדון. אתי אפילו שאלה עליך", ניער אותי דורון לפתע מן הזכרונות. "אתי??" זקפתי ראשי בתמיהה. "המצב שלה חמור עד כדי כך שהיא שואלת עלי??". "לא", חייך דורון, "אבל המצב שלי חמור עד כדי כך, שעניתי לה שאני לא יודע".

"אתה רואה", נאנחתי, "מה שלא מצליחים לעשות החיים – מצליחים המחבלים הארורים. סוף סוף אפשר לשבת ולדבר. אבל מה פתאום היא נזכרה בי?

"היא מצאה על הבר את הכותרת של מעריב מאתמול, והראתה לי תמונה של אחד מהחבר'ה שלך, עם כיפה כזאת של בני עקיבא. כתבו שם שהוא הורשע במרמה ובקבלת שוחד".

"הממ…", נענעתי ראשי בעצב. "היא צחקה ואמרה שכל הדתיים גנבים", הוסיף דורון. "רצית לעצבן אותי? הצלחת!" סובבתי ראשי בכעס. "מחר אראה לך תמונה בעיתון של חילוני רוצח, וכך גם אוכיח לך שכל החילוניים רוצחים. חכמה גדולה לעשות הכללות". השריקה המצמררת והזעזוע שלאחריה הקפיאו אותנו. נצמדתי בכוח לרצפה הקרה. כולם הסתכלו בעיני כולם בדממה, והפנים מביעות את אותה השאלה: איזה רחוב חטף את הקטיושה? איזה בית נפגע? חיה ישבה מכונסת בתוך עצמה והתייפחה חרישי. למעשה, עוד לא ידענו אם היו נפגעים בנפש או בכוש במטח הראשון, ועכשיו בא השני. ידענו שצפירת ההרגעה לא תגיע עד הבוקר, ואם יכולנו לחכות למשהו, זה רק לחדשות חצות, בעוד כרבע שעה. מבחוץ לא נשמעו צופרי רכבי ההצלה, וזה היה הצליל המעודד ביותר בדקות הארוכות האלה. הכל ישבו בדממה מעיקה. לאיש לא היה מה להוסיף. היה מיותר להתלונן או לקלל, לא היה בכך כל חידוש.

"את סיני הערבים נוגסים עכשיו מאיתנו בתיאבון. באותו תיאבון הם מנחיתים עלינו מצפון", אמר דורון בקול חנוק. "אני לא מבין איפה בגין", הוספתי, "למה הוא לא שולח את רפול, שייכנס ללבנון ויגמור כבר עם קיני הצרעות האלה?"

"די, די פוליטיקה", אמר מושיקו, שהתקרב לעברנו עם שני סיפלוני קפה.

"פוליטיקה זה מילים, דווקא דיברנו על מעשים", עניתי.

"עוד מעט תתגייס, תהיה צנחן כמו אחיך הגדול, ותהיה שותף למעשים", אמר בחיוכו האבהי.

"הקפה מצוין, תודה", חייכתי לעברו.

"יצירת מופת" פשט מושיקו את ידיו בגאווה.

"הקפה שלי דווקא לא כל כך", חייך דורון בידידותיות, מצפה לתגובה עוקצנית ממושיקו. "רוני אמר לי קודם שאסור לעשות הכללות, אז אל תסמוך רק על הקפה שלו".

"דורון, התחלנו?" רטנתי לעברו בעייפות. מושיקו חייך מתחת למעבה שפמו, ופנה אל ילדיו הקטנים, שהיו מכורבלים בשמיכה אחת.

"האמת", אמר דורון, "אתה צודק. הכללות הן תמיד דבר פסול. אבל גם אתי לא התכוונה סתם להכליל. היא התכוונה ליותר מזה. שאתם דתיים, ולכן מצפים מכם ליותר. יש לכם מערכת מיוחדת של חוקים, ומצפים מכם לנורמות חברתיות גבוהות יותר מהרגיל. אבל אתם מאכזבים".

"כבר הסכמנו משהו בקשר להכללות, לא?" אמרתי.

"תראה, רוני, אני לא רוצה לעצבן אותך שוב", ענה דורון מיד, "אבל מכירים אתכם. רואים אתכם ברחוב ובמכולת ובקולנוע, קשה לראות הבדלים, חוץ מהכיפה שעל הראש, שגם אותה צריך להתאמץ כדי לראות".

"אתה שוב מכליל", נשמתי עמוק, "יש כאלה שלא בסדר. יש הרבה כאלה, נכון. ואנחנו יודעים שיש לנו הרבה מה לשפר. אבל אל תצביע על אלה ותאמר: זאת התורה אשר שם משה…"

"אתה יודע מה, רוני. בסדר. לדבר עליך אני יכול? אנחנו הרי חברים…"

"או קיי…" הייתי קצת נבוך מן המבחן שאליו נקלעתי.

"זוכר את הימים היפים בסניף?"

"בטח…" חייכתי.

"תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לסניף", דורון פשט את כף ידו על ליבו.

"אבל- יש לי תלונות קשות. רק לפני שתי דקות דיברת כאן על מילים ועל מעשים. פוליטיקה- זה מילים, אבל אנחנו אנשי מעשה. אתה זוכר, רוני, כמה פעולות שמענו מאריק המדריך על הצורך לתרום ולעזור לחלשים ולתת למדינה את הלב? מתי זה עבר ממילים למעשים? אני לא זוכר אפילו מעשה אחד. כן, פעם אחת יצאנו בפורים לבית חולים. אבל זה היה חד פעמי. היום אתה מדריך בסניף, ובטח משמיע את אותן פעולות, ואני שואל אותך ישירות: משהו השתנה?"

בלעתי את רוקי, והרגשתי שאני הולך ומחוויר. הדברים החדים ננעצו בליבי כסכין.

"אתה צודק, דורון, פשוט צודק. אין לי מה לומר". רציתי לנסות ולהצטדק, אבל לא מצאתי את המילים.

"לא! יש לי מה לומר", אמרתי לפתע. "אני אדאג לתקן את זה. אתה תראה, אנחנו נצא מכלוב הבטון הזה, וניפגש עוד שבועיים. אני אספר לך על מבצע שעשינו בבית אבות ובבסיס צה"ל".

הופתעתי מעצמי, אבל הייתי נחוש באמת בהחלטתי.

דורון טפח על כתפי. "אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי צוחק עכשיו, אבל אני יודע שאתה לא תאכזב. לא אותי, אותי לא תאכזב. אני מתכוון אליך, ולחניכים שלך בסניף. אני יודע שלא תאכזבו את עצמכם".

"בעמדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקווה והתעודדות לעומת כל הדיכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", ואנו נזקקים לפשפוש המעשים ולהתקרבות לאורח התשובה המביאה גאולה ורפואה לעולם, לפי מצבנו בעולם בכלל ובארץ ישראל שלנו בפרט, הננו צריכים לציין את הגוון המיוחד הדרוש להיות מובלט אצלנו בכיוון היסודי הזה.

דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם "חרדים" ו"חופשים" (=חילוניים). שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ד' אשר יאיר לנו.

ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני מחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים.

"החרד", כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו "חרדים", הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני "החופשים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה, הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו.

ו"החופשי", כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח "חרדי" שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?…"

(לקוח מאתר מכון מאיר ומאתר ספריית חוה)

מרן הרב קוק מתאר במאמרו "מסע המחנות" בצער נורא מחלה חדשה שפקדה את האומה בדורות האחרונים, שהיא אֵם כל המחלות: חלוקתה למחנות, כלומר מה שהוא מכנה 'חרדים' ו'חופשים', או בשפה של ימינו – דתיים וחילוניים. לא נמצא חלוקה כזו, לא בתורה, לא בנביאים ולא בכתובים, לא במשנה ולא בגמרא, לא בראשונים ולא באחרונים.

…החלוקה הדמיונית הזאת משחררת כביכול את האנשים מאחריות. כותב מרן הרב קוק: "ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישיים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים". 'החרדי', כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה הזה שקוראים לו 'חרדים', הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני – 'החופשיים'. ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה, הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו שהתשובה במלוא מובנה הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו'החופשי', כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא יתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב שכל הרעיון של תשובה, הרי הוא נוסח 'חרדי' שאינו שייך לו כלל. ונמצא שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?"

כלל גדול, וידוי הוא בגוף ראשון: אני חטאתי, ולא בגוף שני: אתה חטאת, או בגוף שלישי: הוא חטא. כל מה שכתוב בספר מוסר על תשובה אינו כדי שהאדם יפנה אצבע מאשימה לזולת, אלא יבדוק את עצמו. הרי זו ההגדרה של קשה עורף: כאשר הוא שומע דברי תוכחה, הוא בטוח שלא אליו הדברים מכוונים, אלא לזולת, לכן הוא מסתובב אחורה כדי לחפש כתובת לתוכחה זו שמתוך כך נוחתת על עורפו.

כותב מרן הרב קוק: "וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשוב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיכול באמת להיות שיש במצפונם [=בסתר אישיותם] גם אוצר טוב הסמוי מן העין".

בכלל, עלינו לזכור שבעם ישראל, המשותף גדול יותר לאין ערוך מן המפריד. גם נזכור "שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה". זאת עבודתנו הגדולה: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (תפילת ימים נוראים).