על פי הנתונים, שהתקבלו מד"ר ורד יהלום, סגנית מנהל שירותי הדם של מד"א, עולה כי נתרמו בישראל בשנה האחרונה סה"כ 303,630 מנות דם, שנתרמו בידי 243 אלף איש מרחבי הארץ.
מה גורם ל 243,000 אנשים להסכים שידקרו אותם ויוציאו מהגוף שלהם דם למען מישהו אחר שהם בכלל אפילו לא מכירים?
בפעולה זאת ננסה לפתח אצל החניכים את התחושה כי אני עושה חסד לא למען גמול מסוים אלא כי אני רוצה לעשות טוב.
- החניכים ירצו לחיות את חייהם מתוך עשיית חסד ויבינו כי אם אני לא אעשה אף אחד לא יעשה
- החניכים יפנימו כי אנחנו עושים חסד כי אנו רוצים ואוהבים חסד
- מה הייתה הדילמה שלהם במהלך המשחק וע"פ מה הם הכריעו איזה צבע להרים?
- האם החשיבה השתנתה מן הפעם הראשונה לפעם השניה?
- אם היה חניך שהרים פתק ירוק, שאל אותו איך הרגיש. האם היה לו טוב שהוא היחיד שקיבל משהו..?
-
כתבה לשלב ג:
האם היית תורם כבד לאדם זר?
ליניב קנדיל לא היה ספק. ברגע ששמע ברדיו שדרוש תורם עם סוג דם או פלוס, ידע שהוא הולך לעשות את זה. עד הסוף
זה היה בוקר של אוקטובר לפני שנתיים. יניב קנדיל מבית אל, שחזותו הנערית אינה מסגירה את 30 שנותיו ובטח לא את היותו נשוי ואב לשלושה, היה בדרכו לפגישה. הוא היה טרוד בענינים שונים ורק לקראת סוף הנסיעה הוא הדליק את הרדיו ברכבו. התחנה היתה גלי צה"ל והתוכנית "נכון להבוקר" של אילנה דיין. כעבור דקה הגיע ליעדו, החנה את הרכב, ועמד לכבות את המנוע ואז שמע ברדיו, בחצי אוזן, מישהי פונה לעזרה ומבקשת מבעלי סוג דם או פלוס להתקשר אליה.
"היא נשמעה כמו אשה חביבה בת 50", הוא משחזר. "לא ידעתי במה מדובר, אפילו את מספר הטלפון לא הספקתי לרשום. קלטתי אותו רק אחרי שאילנה דיין חזרה עליו בסוף. חייגתי לשם והשארתי הודעה: 'שלום, שמי יניב, יש לי דם או פלוס, אם תרצו אתם יכולים לחזור אלי'. בערב התקשרה אלי בחורה בשם יעל וסיפרה לי על אחיה איציק".
איציק אברמוב היה בן 26 בערך כשגילו אצלו גידול סרטני בקוטר של 8.2 ס"מ בכבד. הוא הגיע לבית חולים בגלל שלשולים ודימומים, וכאשר רצו לשחרר אותו כעבור יומיים, אמו התעקשה על סי-טי. הוא עבר סדרת בדיקות מתישה שבסופה הרופא הכניס אותם לחדר וסיפר שלאיציק יש על הכבד גידול בגודל אגרוף. המשפחה ההמומה החלה לברר מה אפשרויות הטיפול ואז התברר לה שבשום מקום בארץ ובעולם לא מסכימים לנתח אותו. רק בית חולים אחד, בהסן שבגרמניה, היה מוכן לנתח את אברמוב בתנאי שיימצא תורם כבד מתאים שיהיה זמין מיד למקרה שהניתוח יסתבך ויהיו חייבים להשתיל כבד.
"יעל הסבירה לי שצריכים בין 60%-50% מהכבד של התורם החי", מספר קנדיל, "והוסיפה שכבד הוא איבר שבונה את עצמו מחדש, כך שאחרי תקופת החלמה, לא נשקפת לי סכנה. שאלתי אותה מה אני צריך לעשות, והיא נתנה לי, במקרה שאסכים לתרום, רשימת בדיקות שאני צריך לעבור. בלילה נסעתי הביתה, לבית אל, וחשבתי על כל העניין. היה לי הרבה זמן לחשוב. על כף אחת היו הנסיבות המשפחתיות. אשה בהריון ושני ילדים. חשבתי איך אני יכול להשאיר אותה לבד, ומה אני אגיד לבוס. עבדתי באבטחה והייתי בדרך להתחיל עבודה אחרת, בחינוך. על הכף השנייה היה הרצון לקום ולעשות מעשה".
קנדיל חזר באותו לילה לביתו וסיפר לאשתו נעמה על הרעיון לתרום למישהו כבד. "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה חכמה", הוא מחייך חיוך שובב של ילד קטן עם כיפה סרוגה גדולה. האשה החכמה שלו, שהיתה בחודש החמישי להריונה, אמרה לו: "סע". אחר כך הם דיברו על הפרטים הטכניים, תיכננו איך היא תסתדר עם הילדים בהעדרו. רותם היה אז בן ארבע כמעט, שוהם בן שנתיים וצוף, בת שנה וחצי היום, עוד לא נולדה.
"הדבר העיקרי שאיפשר לי להוציא את זה אל הפועל", מספר קנדיל, "היתה אמונה של יהודי פשוט בבורא עולם, יהודי שניתנה לו הזדמנות לשלוח יד לנישה השמורה לקדוש-ברוך-הוא – להפיח חיים בבן אדם. למחרת הלכתי לעשות בדיקות דם, אבל שם אמרו לי שזה לוקח שבועיים עד שמקבלים את התשובות. הבנתי שהזמן יקר, לקחתי את המבחנות ביד ונסעתי בעצמי למעבדה בפתח תקווה. היתה שם איזה לבורנטית רחמנייה ששמעה את הסיפור ובאותו ערב החזירה לי את התשובות בפקס. התברר שהכבד שלי בסדר. מיד התקשרתי והשארתי הודעה במספר הטלפון שלהם – העניינים מתקדמים".
באותו שלב לא ידע קנדיל מאומה על משפחת אברמוב. "בסלולרי שלי כתבתי את המספר שלהם תחת השם 'כבד'. ואז אמא של איציק, אליזבט, החזירה לי טלפון והכבד הבהב. למחרת הוצאתי דרכון, חבר בפרוטקציה זירז לי את התהליך, כי אני חוץ מלבנון לא הייתי עוד בחו"ל. כעבור יומיים נפגשתי לראשונה עם אליזבט בשדה התעופה. היא הביאה לי את כרטיס הטיסה. ישבנו ודיברנו ורק אז היא קלטה שאני לא בן אדם בודד. היא שאלה: 'אתה נשוי? אז למה אתה בא? למה אתה עושה את זה?'"
למה באמת?
"זה מה שינקתי מבית אבא".
(את המשך הכתבה תוכל לקרוא בלחיצה על הקישור)
"