לפני שהחניכים נכנסים לחדר בו מתקיימת הפעולה , נפזר בחדר ניירות מקומטים, שקיות, מעט קליפות וכדו'. לא נגיד לחניכים כלום לגבי הלכלוך רק נשים לב לתגובתם בכניסתם לחדר. נשחק עם החניכים שני משחקים: 1. נבקש מכל חניך להפשיל מעליו חפץ כלשהו ( שעון, טבעת, סיכה וכדו') ולהניח במרכז החדר. נסדר את החפצים במרווחים קטנים יחסית. "נטייל" בין החפצים ותוך כדי כך נדבר עם החניכים וכדו'. ( מדריך שים לב! כל חניך שתתקרב לחפץ שלו יצעק : "תיזהר", "אל תדרוך" ,זה יקר" "זה שלי" וכדו', וכשתתקרב לחפץ של חברו זה פחות יפריע לו.) 2. נבקש מכל חניך לקחת כיסא, על כל החניכים לבנות ביחד מגדל מכל הכיסאות כמה שיותר מהר ונקווה שהם יבנו אותו בזהירות בכדי שהכיסאות לא ישברו. אם חלילה לא יזהרו נעיר את תשומת ליבם להבדל בין שני המשחקים: כאשר החפץ שייך לנו , אנו מתייחסים אליו בזהירות רבה שהמדריך חס וחלילה לא ידרוך עליו. לעומת זאת כאשר ניסינו לבנות מגדל מהכיסאות, נקתנו פחות זהירות – שטויות, מקסימום יישבר כסא אחד

בשלב הראשון של הפעולה ראינו שכאשר החפץ שייך לנו, אנו מתייחסים אליו בזהירות וביראה. כל חניך שמר על החפץ שלו בזהירות יתר, שהמדריך חס וחלילה לא ידרוך עליו. ולעומת זאת כאשר החניכים ניסו לבנות מגדל מהכיסאות, הם התנהגו פחות בזהירות – "שטויות, אז כיסא אחד יישבר, קרה משהו?!"… בשלב השני ראינו שהזלזול ברכוש הציבור, חוסר התחשבות – לפעמים פוגע בנו ולפעמים אנו פוגעים בו. ז"א לפעמים אנו הפוגעים ולפעמים אנו הנפגעים כתוצאה מפגיעתם של אחרים. זה ממש מעצבן כשזה פוגע בנו. בשלב השלישי של הפעולה ראינו שאנו מתייחסים לחפצים לפי סביבתם. אנו צריכים לזכור תמיד שגם אם הסביבה מקרינה חוסר טיפוח, זה אינו מצדיק התייחסות שלילית מצידנו. הרס בא לידי ביטוי גם בכך שאנו לא משנים ועושים, אסור לנו להתעלם מעובדות בשטח. אנו צריכים לזכור – נקודת המוצא לפגיעה בזולת וברכושו היא חוסר רגישות. עלינו להיות ערים לסובב אותנו. אנו צריכים לזכור שהשחתת רכוש ציבור – וונדליזם כולל הרס והשחתה של רכוש ציבורי או פרטי ללא מטרה של הפקת תועלת כלשהי, אלא הרס לשמו. ניפוץ שמשות, השחתת שולחנות וספסלים, הריסה וקלקול של טלפונים ציבוריים, הריסת מתקנים בגנים ציבוריים, הדבקת מסטיקים מתחת לכיסאות וספסלים, גרפיטי על מבנים ציבוריים וכדו'. דוגמאות כאלה ואחרות אינן מביאות שום תועלת חומרית למזיק עצמו, ויותר מכך המזיק נפגע וגם הציבור. תופעת השחתת רכוש הציבור נפוצה אצל כולנו, אלא שהיא אינה נפוצה רק אצל טיפוסים מופרעים, עבריינים וכדו'. התנהגות זו נובעת מרקע כללי של התייחסות קלת ראש לרכוש וערכים. בשלב הרביעי והאחרון ראינו שזה שאין פחים ברחוב, זה לא מצדיק זלזול מצידנו, עלינו לשמור את הזבל עד שנגיע לפח ואנו צריכים לשים לב ולפתוח את העיניים, ולהיות רגישים יותר לסובבים אותנו. ההלכה שהיא בעצם התרבות שלנו תובעת יחס של כבוד וזהירות לכל חפץ העשוי לשמש את הבריות, וכל מי שאינו נוהג כך, בין כלפי חפץ של הזולת, בין כלפי רכושו שלו עצמו, עובר על איסור – "בל תשחית". אנו צריכים לזכור שמטרת החברה בעם ישראל היא להיות טובים לכלל, העיקר זה לא הנאת היחיד, אלא יצירת תרבות מתחשבת ואכפתית. לכן אנו צריכים להתחיל – להמשיך לפתוח עינייפם ולהתייחס לסובב אותנו בכבוד. מדריך יקר שים לב! לאחר פעולה זו כדאי ורצוי לעבור לצד המעשי: מבצע ניקיון בסניף- במיוחד בחודש ארגון כשהסניף מלא לכלוך וצבע מבצע ניקיון בגן ציבורי וכדו'. הכנת שלטים נגד השחתה ותלייתם בסניף, ישוב, עיר וכדו'. כתב ר' אריה לוי בזיכרונותיו: " זכרתי ימים מקדם, משנות תרס"ה שזכיתי בחסד עליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו. הראי"ה קוק זצ"ל קבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אדם. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת "מנחה גדולה" יצא רבנו כדרכו בקודש לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו ואני נילוותי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת: "האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי  קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו דגל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד. כל ברייה אומרת שירה". הברים שיצאו מלב טהור וקדוש נחקקו עמוק בלבי ומאז התחלתי להרגיש יותר את מידת החמלה על כל דבר."