במאמר לרגל חג הפסח כותב הרב קוק: "ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד." (הרב קוק, עולת ראיה) עבדות וחירות אינן עניין של סטטוס, אלא בראש ובראשונה ביטוי של מצב נפשי… בספרו המופלא של נתן שרנסקי- 'לא אירא רע', בו מתואר מאבקו נגד האימפריה הסובייטית… אדם שנמצא במשך שנים בכלא אפל – זמן רב מתוכן בצינוק – הוא אדם חופשי לגמרי. סיפורו רצוף דמויות של חוקרים וסוהרים, שלכאורה שולטים בו ביד רמה, אבל באמת, לאורך כל הדרך, הוא המהתל בהם ומתייחס אליהם כאל חיילים על לוח שחמט. למרות שמבחינת מעמדו הוא היה בתחתית הסולם – אפילו בגדים כמעט ולא היו לו – אישיותו לא היתה משועבדת אפילו כמלוא הנימה.

היכולת לחיות חיים שהחירות עומדת בבסיסם היא ביטוי מרכזי למותר האדם על הבהמה. כל היצורים בעולם – מלבד האדם – מונעים באופן בלעדי על ידי חוקי הטבע; האדם לבדו יכול לבחור להיות מונע על ידי משהו אחר, גבוה יותר. כל זמן שהאדם פועל לפי האינסטינקטים בלבד, למעשה אין אנו נפגשים עם האדם עצמו, אלא עם הטבע הפועל את פעולתו העיוורת. לפיכך, החירות אחוזה לעולם במושג הניצחון: ניצחון האדם על השיגרתי והמובן מאליו. …כששני חתולים מסתערים על פח אשפה, איננו עדים לתופעות של התחשבות זה בזה; אדם שעדיין לא טעם טעמה של חירות, אינו שונה כל כך מן החתולים הללו. המוסר הוא אותה נקודה שבה האדם מתעלה מעל לטבעו, הנקודה בה החליט לעצור את שטף החיים ולקבל החלטות מתוך נאמנות לקוד גבוה יותר. נקודה זו היא נקודת החירות. כשאדם חי את חייו לאור מגמה אידיאלית ולא מתוך כניעה לטבע, הטבע שלו מתרומם ומתקדש, ויוצא ממאסרו. כשאדם מצליח לנצח, כשהוא בן חורין, אין הוא נפעל מהמציאות, אלא מחליט מתוך חירות גמורה לאן ברצונו לפנות, לאור אישיותו ולאור הכרעתו השכלית-מוסרית. ("בכל לבבך", הרב אליעזר קשתיאל)