אהלן ערן!

אספתי, כמו שביקשת, כסף מכל השבט עבור טיול סוכות. כמובן שיש כאלה שלא שילמו, ויש כאלה שגם לא ייצאו. אם אני כבר שולח לך מכתב עם הכסף, אני כבר אספר לך, כדי שתהיה קצת מבסוט, שהחבר'ה מאד נהנו בפעולה בשבת בעברה על התשובה. קצת הסתלבטנו עליך, אבל קח את זה בקלות. באמת כולם נהנו.

אתה יודע מה, אם אני כבר כותב, אז אני אגלה לך מה שהרגשתי אחרי הפעולה. נהניתי מכל זה, וזה לא פעם ראשונה שאני שומע על הנושא הזה- בביה"ס, בבית, וזה באמת יפה כשמדברים על זה, ורואים שתמיד יש לאדם צ'אנס להיות בסדר. אבל אני מרגיש שזה קצת נשאר באוויר. אף פעם לא הרגשתי מה זה ממש לעשות תשובה, לחזור בתשובה, אני מרגיש אולי שיש דברים שמפריעים כזה, שיש דברים שאתה רוצה לשפר, אבל מה, אתה לא יכול לוותר על דברים אחרים. חוץ מזה, גם אם אתה רוצה לוותר, לא יודע, זה לא יוצא לך.

אז סתם ככה חשבתי שחבל שדברים יפים כאלה לא הולכים תכל'ס.

טוב יאללה, סתם חשבתי. אז להתראות ביום שלישי בסניף.

עמי

פעם היה איש קטן.

הוא חי בבית קטן, במקום קטן וכל חייו התנהלו במסלול קבוע וקטן.

המחשבות שלו היו גם כן קטנות.

בבוקר, צלצל השעון הגדול, והאיש הקטן נבהל.

המחוגים הגדולים אמרו לו:

"איש קטן, קום מהר ורוץ ללימודים!"

בבית הספר השעון הגדול צרח בכל כוחו בשעה 8:00

והאיש הקטן ידע שהוא צריך עכשיו לאכול.

בשעה 13:00 שוב צרח עליו השעון: "הגיע זמן ארוחת צהריים".

בשעה 15:00 אמר לו השעון:

"איש קטן, משוחרר אתה עד מחר. התייצבות ב-8:00.

האיש הקטן חזר לביתו ולחץ על כפתור הטלוויזיה הגדולה.

בשעה 19:00 בדיוק כיבה את המכשיר, אכל, הכין שיעורים והדליק המכשיר שנית (וכל ערב חוזר חלילה).

ב-23:00 כובה המכשיר סופית לערב זה, והאיש הקטן עלה על מיטתו

כאשר עיניו תלויות בשעון הגדול אשר מעל לראשו.

לאיש הקטן היה הכל,

כלום לא חסר לו,

מלבד איזו אהבה קטן,

עניין קטן,

אושר קטן,

טעם קטן לחייו הקטנים…

רינה,

את כבר כמעט בת שש עשרה. האם מסוגלת את להאמין שחיית כבר כמעט רבע מכל תקופת חייך?

לחרק, החי רק ימים מועטים, ודאי נדמה שהוא חי תקופת זמן עצומה. אולי מסיבה זו נראה לנו, שיש לנו עוד נצח שלם של חיים. האדם אינו חי לעולם ועליו לנצל כמידת יכולתו את תקופת חייו. עליו להשתדל למצות אותם עד תומם. כיצד למצות אותם, איני יכול לומר לך. אילו הייתי יודע בבירור, הלא מחצית מחידת החיים היתה נפתרת.

אני רק יודע שאיני רוצה להגיע לגיל מסוים, להסתכל סביבי ולגלות פתאום שלא יצרתי דבר, שאני ככל שאר בני האדם שאצים ורצים כמו חרקים, רצוא ושוב, ולעולם אינם עושים דבר, חוזרים על שגרת חייהם ויורדים אל הקבר בהשאירם צאצאים, שרק יחזרו על ה"לא כלומיות" שלהם עצמם.

…מפני שכל רגע ורגע מורכב משניות ומחלקיקים עוד יותר קטנים, וכל חלקיק- אסור שיחלוף לשווא. אני חייב להרגיש, שלא רק בעת מותי אוכל להגיש דו"ח על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר – כך וכך עשיתי.

(יוני נתניהו הי"ד, מתוך "מכתבי יוני")