הרבה פעמים אנחנו מקטרים על המדינה, על הבעיות החברתיות שיש בה, על המחלוקות, על השלטון.
האם עצרנו לרגע וחשבנו עד כמה בעצם טוב לנו?!
בפעולה הזו ננסה להעביר לחניכים את עוצמת הרגע הגדול של הקמת המדינה ואת השמחה על כך אז והיום. נלמד להודות ולברך על הטוב העצום.
- החניכים ידונו לגבי צורך קיומו של שלטון יהודי.
- החניכים יבינו כי על אף הקשיים והחסרונות שבמדינה, יש בה ערך עצום לאין שיעור ויש להודות על כך.
- החניכים יחוו במקצת את עוצמות הרגעים הגדולים של הקמת המדינה.
-
הרגע / ד"ר עזריאל קרליבך
יומן או"ם
ברגע שיירשם לנצח בהיסטוריה של האנושות, ברגע ששינה את דברי ימי ישראל, בשעה 5:31 כאשר נמסרה רשמית התוצאה של ההצבעה…. דממה.
שררה דממה בין 300 הנציגים ליד 57 השולחנות במרכז האולם. איש לא נע. העפרונות בידיים הקמוצות לא נשמטו. הערבים נדהמו.
על הבמה הגבוהה ישבו היושב ראש אראניה והמזכיר הכללי, לי, בארשת חגיגית. הם הרגישו שההיסטוריה הופיעה באולם.
ביציעים ישבו 600 אורחים. ישבו וייצמן ואשתו, סילבר, שרתוק, גולדמן, ניומן, רבים מותיקי הציונים. ישבו כמאובנים. נטויים. דומה כאילו אינם מאמינים למראה עיניהם ומשמע אזניהם.
ממול ישבו ג'מאל חוסייני עם המנהיגים הערביים וידידיהם. וגם הם לא נעו.
על הגזוזטראות, בתאים מצוי-זכוכית ישבו קרייני הראדיו וצלמי הסרטים. תמיד היה מגיע משם רעש המכונות, אולם עתה לא נשמע צליל. ביציע העיתונות ישבו עיתונאים נוקשים וציניים. תמיד הם כותבים, רושמים, מתכננים, ותמיד עם כל מאורע גדול היו מתפרים החוצה כדי לטלגרף, אולם הפעם נחו עטיהם. איש לא קם. הם שכחו את עיתוניהם. הם היו עדים להולדתה של אומה.
בין הקהל ישבו יהודים מן הרחוב. ארצישראליים. חלוצים, שליחים, עסקנים, נשים וילדים. ישב שם יהודי בעל זקן לבן באמצע האולם עם יארמולקה על הראש ואמר תהילים. במשך כל ההצבעה דובבו שפתיו פרקי תהילים. ועכשיו אפילו הוא הפסיק. שפתיו היו חיוורות. התבוננתי מסביב. ראיתי עיניים יהודיות רבות זולגות דמעות. ראיתי אנשים אוחזים במשענות כסאיהם כאילו בחלום. ראיתי אותם צובטים את בשרם. ראיתי אותם מסירים את משקפיהם. ראיתי פנים אדומים ולבנים וחיוורים. ראיתי מצחים מכוסי זיעה. אך לא שמעתי הגה, אף לא את דפיקות הלבבות. כאילו כל הלבבות עמדו מדפוק. אף לא שרו את "התקווה". אף לא נשמעו קריאות גיל. ובתחילה אף לא מחאו כף. חשבנו שתהיה הפגנה גדולה. אבל הרגע היה גדול מדי בשביל הפגנות, וכולם הרגישו שהבשורה הזאת היא "התקווה" האדירה ביותר.
.
עם רדת הלילה / יצחק שדה
לילה הולך ויורד על העיר, על הרחובות הנטושים.
שמי החורף הולכים והשכים.
העצים מול חלוני נעטפים באפלה. הציפורים, בקניהן, נרדמות.
בחושך, אי שם בין השיחים אור בנחש צפע.
פעם במקום כלשהו, קראתי כי בעמדו לרגלי הפירמידות נפוליון אל חייליו אמר :
ארבעת אלפי שנות היסטוריה צופות בכם עתה.
בנו, עתה, צופה דבר מה אחר. עמוק יותר, נישא יותר מפירמידות.
בנו צופות עיני אבותינו ואמהותינו. עיניים אין ספור, מזה אלפים שנה מגטאות ורמיזה ומגנצה,
טולדו, נמירוב, קישינב, אושויץ.
ועיניהם מה אומרות. עיניהם אומרות: בנים שלנו, נכדים, אשריכם.
שאינכם חופרים בורות קבר לעצמכם בשלג, ולא נשרפים בכבשנים של אש, כמונו.
שאינכם נקרעים בשיני כלבים, ולא דקורים במעי אמכם.
שאינכם אובדי עצה וחסרי אונים תחת השמים, כאשר היינו.
שבידכם הכח, ואתם יושבים על אדמתכם.
אתם הנחמה שלנו, עד כמה שנחמה כלשהי אפשרית.לא קל לי להלך בארץ הזאת ולשמוע את הקולות הצועקים אלי מן האדמה.
שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי בכל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו.
לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזכרונות. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם- הייתי בכולם. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון, חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.
נע ונד אנוכי. בתרמיל הזכרונות שעל כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה ה-20.
יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך.
(מתוך נאומו של הנשיא עזר וייצמן בפני הבונדסטאג הגרמני)