1. הוריי סירבו לי. הם פחדו מהצפוי בדרך. הם הרי ידעו טוב ממני מה יכול לקרות בדרך. הייתי זקוק לכסף למסע, אבל לא ביקשתי. ידעתי שאם אבקש כסף מהוריי הם יאסרו עליי לצאת. שתקתי, ואילו לאי אמרתי: 'מה שיספיק יספיק ואלוקים יעזור לנו'. יום אחד הפסקתי ללכת לבית הספר. חברים שלי באו והפחידו אותי שהמנהל מחפש אותי ויעניש אותי וכל מיני דברים. אבל אני אמרתי 'זהו, יותר אני לא אחזור. אני חייב לצאת לדרך.' יצאתי לדרך. באותו יום אמא שלי ליוותה אותי לגונדר. כשהגענו לעיר אני הלכתי לבית הספר והיא הלכה לכיוון אחר. לא אמרתי לאמא שאני הולך לארץ ישראל. לא היה לי אומץ להגיד לה. ידעתי שאם אספר לה היא תבכה, וזה היה גורם לי למשבר, כך שלא הייתי יכול לצאת. אז לא סיפרתי לה והיא חשבה שאני חוזר אליה. לאחר זמן כתבו לי לשיראל שבאותו יום חיכתה לי אימי עד שעות הערב, חיכתה שאחזור מבית הספר…

2. כשהגענו לסודאן חשבתי שישר אני עולה. בדרך לשם היו כל הזמן ציפיות להגיע. זכרתי את כל התיאורים שתיארו לי מארץ ישראל, וכל רגע, כל יום חשבתי על זה, וזה עזר לי להגיע. ופתאום… לא ציפיתי שיכול לקחת חודש, חודשיים, שנה, שנתיים בסודאן… פעם אני זוכר שחליתי. הייתי ממש חולה. קיבלתי חום גבוה מאד וממש הייתי במצב קריטי כזה ש… לא יכולתי להחזיק מעמד… היה לי ממש קשה. חשבתי מחשבות שונות מה יכול לקרות. האם זה הסוף או שיש לי עוד תקוה. חשבתי שזו לא הייתה המטרה שלי לבוא כדי להישאר בסודאן.

3. יום אחד באו אנשים ואמרו: 'הזמן הגיע, צריך לעלות לירושלים'. אבא מכר את הרכוש שלנו, לא מכר הכל באותו הזמן. הוא ידע שאם ימכור את כל הרכוש בבת אחת הגויים יוכלו להרגיש שאנחנו מתכננים משהו. אז לפני כן הוא התחיל למכור ככה, אחד לפה אחד לשם… לאט לאט הוא מכר את הפרות ואת כל מה שהיה לנו.

4. לא ידעתי לרכוב על החמור. אף פעם לא רכבתי. פחדתי, אבל דוד שלי שם אותי ואמר שיהיה בסדר. אז הלכנו ככה. פעם, נרדמתי על החמור, החמור היה רעב, הלך הישר אל היער. אנשים לא שמו לב כי הלכנו בשורה ארוכה. אז החמור הלך לאכול עלים ונכנס ישר לתוך הקוצים. היה כואב. צעקתי, אבל מהר מאד באו אנשים מכל הצדדים וסתמו לי את הפה, ככה עם היד שלהם. בגלל החיילים. יכלו לדעת איפה אנחנו והיו תופסים אותנו. אז פחדו מהחיילים והוציאו אותי, לא עניין אותם בכלל הקוצים בגוף שלי…

5. היינו קרוב לגבול של סודאן. יש שם מקום שאתה צריך ללכת כמעט יומיים בלי לשתות מים. בלי מים. אין מים בכלל. אין לך מה לחפש שם. בשום מקום אתה לא תמצא מים. אתה מתכנן מים בכמות גדולה, לוקח וממשיך. אתה מתחיל בערב, אם אתה מתחיל בבוקר זה שמש. אז בלילה אתה קם לצאת מהדרך הזאת בלי שאנשים יראו . התחלנו באמצע הלילה. באמצע הדרך עצרו אותנו שודדים…

6. …ואז באנו יחד לעיר אומרקובה והיה לנו קשה מאד. לא היה מים. היו הולכים להביא מים ומחכים בתור חמש שעות…אחרי זה היו מחלות ואנשים היו חולים מאד. חיכינו שלושה חודשים לאשתו של אחי שהייתה חולה מאד. היא מתה באומרקובה עם שלושת הילדים שלה. בסך הכל מתו לנו שבעה אנשים, וגם אמא שלי היתה חולה מאד. חשבתי שכולנו נמות. לא האמנתי שנצא מסודאן…

7. "את יומי האחרון בכפר אני זוכר היטב. כהרגלי יצאתי לרעות בשדה עם חברי וורקה, ובאופן יוצא דופן באותו יום הסתדרנו ממש יפה ולא רבנו כבעבר. הכי מוזר היה שבסיומו של אותו יום, וורקה חיבק אותי ונישק לי, ואמר שהוא מרגיש שלא ייראה אותי יותר. וכך נפרדנו. אני אישית לא לקחתי את דבריו ברצינות והלכתי הביתה. להפתעתי הרבה באותו לילה לא ישנתי הרבה מכיוון שאמי קראה לי להתעורר ועדיין לא בוקר. בזריזות טענו את החמורים בשקי אוכל והתחלנו לצעוד אל עבר הלא נודע – אמי, אני ושני אחי הגדולים… שכרנו מורה דרך והמשכנו במסע – כחמש משפחות ברוכות ילדים. רוב הילדים היו אמיצים והלכנו ברגל. חלקם עלו על חמורים וחלקם על כתפיהם של הבוגרים. אני צעדתי בראש הטור לצד מורי הדרך. מורי הדרך עזבו אותנו בנקודה מסוימת ונעלמו, ונשארנו באמצע שום מקום בלי לדעת לאן לפנות."

8. ופתאום צצו מתוך העלטה אנשים ושמענו קול צעקה: שודדים! באותו רגע רק חשבתי שעליי להגן על למלם. קראתי לאחי שיבוא לעזור לי, אך לא ראיתי אותו. אמבאו עמד לידי. תפסתי בזרועותיו והשבעתיו בשבוע הקדושה שלנו: "אדרה"- אתה תדאג ללמלם ותשגיח עליה כל הדרך עד שמישהו מהמשפחה שלנו יגיע לארץ ישראל וישחרר אותך מהשבועה. הספקתי עוד לשמוע את הסכמתו של אמבאו כשהופיע למולי שודד ואנחנו התחלנו להתגושש. נלחמתי נואש להגן על למלם ואולי גם לאפשר את בריחתה. לא יודע עם כמה גברים נאבקתי. במעומעם זכור לי מכת האגרוף ודקירות הסכין שבאו בזה אחר זה.

9. …ואז ישבנו בתוך המטוס, וזה משהו! היו הרבה אפריקאים ואמריקאים. פתאום אנחנו רואים אנשים משונים, בלונדינים… אף פעם לא ראיתי אנשים בלונדינים. הייתה שם דיילת עם עיניים כחולות. אחרי איזה עשר- עשרים דקות המראנו. טסנו וטסנו וטסנו ואז… הגענו לישראל. כמה יפה זה היה מלמעלה! איך שרואים את ישראל כזאת עגולה. אמרתי "מה, זה ישראל? איזה קטנה!" ופתאום אתה רואה אור, אורות, זה היה מדהים…

(ניתנו כאן הרבה ציוני דרך, עדיף לא להשתמש בכולם- כל מדריך יכול להחליט במה הוא מעדיף להשתמש ועל מה הוא רוצה להתעכב. אם יש זמן כדאי להתעכב על אישים מוכרים שמוזכרים כאן- אבא מהרי, יונה בוגלה, פרדה אקלום. כמו כן, התאריכים בסוגריים הם לשימוש המדריך…).

• דניאל בן חנניה ובנו משה, מ״ביתא ישראל״, מבקרים לראשונה בארץ ישראל ונפגשים עם רבני ירושלים. (1855)
• אבא מהרי, נזיר ומנהיג מ״ביתא ישראל״, יוצא יחד עם אלפי יהודים במסע רגלי מאתיופיה לעבר ירושלים דרך ים הסוף. המסע ניכשל לאחר שרבים מתו בדרך. (1862)
• יוסף הלוי, מזרחן וחבר בחברת אליאנס, בשיתוף חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), נשלח לבדוק את קיומה של קהילה יהודית באתיופיה, הלוי מגלה את העובדה ש״ביתא ישראל״ היא קהילה יהודית לכל דבר. (1867-1868)
• בית ספר יהודי ראשון הוקם באדיס אבבה על ידי ד״ר פייטלוביץ׳, למנהל בית הספר נבחר עמנואל תמרת מ״ביתא ישראל״. (1923)
• הצבא האיטלקי כובש את אתיופיה, הקיסר היילה סלאסה גולה מארצו ונפסקת הפעילות היהודית במדינה. עם זאת יהודי אתיופיה ממשיכים לדבוק באמונתם הדתית. (1936-1941)
• הקיסר היילה סלאסה חוזר להיות קיסר אתיופיה, הוא מכונן קשרים דיפלומטים עם מדינת ישראל ומצבם של יהודי אתיופיה משתפר. (1941-1974)
• שתי קבוצות נערים ונערות, בני ״ביתא ישראל״ 27 במספר, מגיעים מאתיופיה לישראל במטרה ללמוד עברית ויהדות ולחזור לאתיופיה וללמד את בני הקהילה עברית ויהדות. הקבוצות לומדות בכפר בתיה. (1955-1956)
• יונה בוגלה מקים פנימייה חינוכית יהודית ראשונה בכפר אוזבה שבאזור גונדר ביוזמתו של ד״ר פייטלוביץ, הפנימייה נועדה לילדי ״ביתא ישראל״ מכל כפרי הסביבה. (1956)
• צעירים יהודים מסתננים כעולים סמויים יחידים לישראל על אוניות משא שהובילו בשר מאתיופיה לישראל, חלקם הגדול גורש ע״י משרד הפנים כשהגיעו לנמל אילת. עד 1974 היו בישראל כחמישים יהודים אתיופים. (1966-1974)
• המבצע ״כור״, אחרי שמגיעים שבעה יהודים לארץ כפועלים ל»מכתשים», העניין מודלף, הממשלה האתיופית עוצרת ומענה את אלו שעמדו לעלות. (1974)
• כנסת ישראל מחליטה להחיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה. (1975)
• מנחם בגין עולה לשלטון ומורה לראשי המוסד ״הביאו לי את יהודי אתיופיה״, דייב קמחי, שהיה ראש אגף המבצעים במוסד יחד עם דניאל, איש המוסד, נוחתים באדיס אבבה וסוגרים עסקה עם מנגיסטו: נשק תמורת יהודי אתיופיה. (1977)
• ראש הקייסים הקייס ברהן ברוך עולה לארץ עם הקבוצה הראשונה של יהודי אתיופיה, קבוצה שנייה מגיעה בדצמבר 1977 דרך ניירובי, 120 יהודים יוצאים לישראל בשנה זו. (1977)
• דניאל איש המוסד פוגש את פרדה אקלום בחרטום, שניהם מתחילים לארגן את יציאת יהודי אתיופיה דרך סודן. 32 צעירים יהודים חוצים את הגבול מאתיופיה לסודן, ובסיוע המוסד מוברחים לארץ, הם כותבים למשפחות באתיופיה, וכך מתחיל המסע הגדול של יהודי אתיופיה לסודן. (1979)
• מבצע משה –לפי הסכם חשאי בין נשיא סודן לבין ממשלת ישראל מטיסים תמורת כסף את יהודי אתיופיה מחרתום שבסודן, כ-6000 מיהודי אתיופיה מגיעים לישראל בטיסות חשאיות לישראל דרך אירופה. (1984-1985)
• מבצע ״מלכת שבא״, 500 יהודים מסודן עולים לארץ במטוסי הרקולס של צבא ארצות הברית ונוחתים בשדה תעופה צבאי בדרום הארץ. (1985)
• חידוש הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה, נפתחת באדיס אבבה שגרירות ישראל ומתחילה זרימה של יהודי אתיופיה מהכפרים לאדיס אבבה. (1989)
• מבצע שלמה – תוך 36 שעות הועלו לארץ מאדיס אבבה כ-14,500 מבני ״ביתא ישראל״ ברכבת אווירית. עשרות מטוסים נטלו חלק במבצע זה שלא היה לו תקדים בתולדות המדינה. (1991)
• הממשלה מאשרת את עלייתם של שארית יהודי אתיופיה (1993).
• עלייתם של כ-50,000 יהודים משארית יהודי אתיופיה, לאחר שנים של המתנה קשה בערים אדיס-אבבה וגונדר, בעוני, רעב, מחלות והתנכלויות מצד הנוצרים, והגשמת חלומם להגיע לארץ ישראל (1993-2013).

ברוך מקבץ נדחי ישראל, כן יקבץ שארית נדחינו וייתן דעת בלב הממשלה להעלות את שארית אחינו המצויים עדיין בכפרים ובערים בגולת אתיופיה, לבלתי יידח ממנו נידח.