…
מעשה בפועל ערבי ששהה עם מעבידו היהודי. כל אחד מהם היה בפינה אחרת של החממה. בעת שהחלו הפצמ"רים ליפול סביבם, הם חיפשו מיד מחסה. פתאום רואה היהודי את הפועל הערבי שלו רץ מקצה החממה למקום בו הוא מסתתר.
"לך לשם", צעק בעל החממה והצביע על מרחב מוגן הסמוך לפועל הערבי, "שם יותר בטוח".
"לא ולא", צעק הערבי לקול הפצמ"רים המתפוצצים. "ליהודים קורים ניסים, אני צמוד אליך!"
• כיצד הרגיש הערבי?

…

הרב שמואל טל מנווה דקלים סיפר שקרה לאנשים רבים: פצמ"ר נפל ליד הבית בשעה שבתנו בת ה11 שיחקה בחוץ. הוא נפל על השביל ורסיסיו עפו לכל כיוון. היא עמדה בינינו לבין הבית ולא נפגעה כלל. הרסיסים הקיפו אותה מסביב כמו הילה ולא נגעו בה כלל. כל מי שהסתכל על הבית אחרי הפגיעה, היה יכול לראות בבירור את מקום עמידתה של הילדה. המקום היחיד שהיה נקי מרסיסים.
• מה לדעתכם התפללה הילדה לקב"ה לאחר המקרה?

…

נפילות של פצמ"רים ביישובי גוש קטיף הפכו במרוצת השנים לדבר שבשגרה. בישוב מורג, כמו בכל היישובים האחרים, ברגע שנשמעת שריקה פצצת מרגמה באוויר, כולם תרים אחר מקום מחסה ומשתטחים על הקרקע. גם ביישוב מורג היו הילדים רגילים לשמוע בכל פעם את נפילות פגזי המרגמה, ולפעול בדיוק כמו המבוגרים. הם היו מתורגלים היטב. כששמעו את שריק הפגז המוכרת בהיותו באוויר, לפני נפילתו, הם כבר ניצבו מאחורי מחסות.
באחת הפעמים, בעת שחזרו הילדים מבית הספר, החליטו חלק מהם לשחק ב'פצמ"רים'. כיצד התנהל המשחק?
אחד הילדים היה קורא "פצמ"רים" – וכולם היו מתחבאים – כאילו נפלה פצצת מרגמה וממש כאילו מדובר בתרחיש אמת.
בשעה שהם הגו את רעיון המשחק החדש, הם החליטו לערוך ניסוי כדי לבדוק אם כולם הבינו את הכללים. אחד הילדים צעק "פצמ"ר", וכולם ברחו והתחבאו מאחורי קירות בטון ושאר מחסות. בדיוק במקום שבו עמדו הילדים רגע לפני תפיסת המחסה, נפלה פצצת מרגמה אמיתית שלא פגעה באיש, רק באבנים ובסלעים".
• כיצד לדעתכם יזכרו הילדים את המקרה הזה כשיהיו גדולים?

…

מספר אייל חדד מכפר דרום:
באחד הערבים ישבנו לראות את הסרט 'תאום כוונות'. עשרות אנשים ישבו לראות את הסרט המבוסס על ספרו של הרב חיים סבתו, מישיבת 'מעלה אדומים'.
תוך כדי הצפייה בסרט, נפלה פצצת מרגמה במבואה שסמוכה לאולם בו ישבנו. רסיסי פצצת מרגמה חדרו בלי קושי מבעד לקיר הגבס המפריד בין האולם למבואה. באורח פלא, עברו הרסיסים בין היושבים באולם הגדול. כל רסיס מצא נתיב אחר, מבלי שיפגע באחד היושבים. כשהתפזרו האבק והעשן, הסתכלנו כולנו אחד על השני. התפלאנו לראות שמאות הרסיסים עברו בינינו ולא שרטו איש.
• מה לדעתכם אמרו האנשים זה לזה לאחר המקרה?

…

בכפר דרום יש רחוב שזכה לשם "רחוב הפצמ"רים" – הרחוב הזה סמוך מאד לדיר-אל-באלח. נפלו בו עשרות פצצות מרגמה, יותר מכל רחוב אחר בגוש קטיף.
המחבלים בוודאי חשבו שככל שהם יירו פצצות על גוש קטיף, כך תישבר רוחם של המתיישבים. מתברר שהמתיישבים יצוקים מחומר אחר: ככל שיורים עליהם יותר פגזים, גם הם מתחזקים. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". מהר מאד התמלאו כל הבתים הריקים של כפר דרום, ומתיישבים חדשים חיפשו מקום מגורים. כל פיסת קרקע נוצלה לבניה, וכל עתודות הקרקע שבתוך הישוב נוצלו.
הוחלט לבנות ב"רחוב הפצמ"רים". הביאו מבני בטון יבילים והציבו אותם, על מנת שיהיה למתיישבים מקום לגור בו.
ומה היה עם הפצמ"רים?
התקיים בהם מה שכתוב בקריעת ים סוף- "הים ראה וינוס". ככל שהמתיישבים התקרבו לכיוון דיר-אל-באלח, כך התרחק מקום נפילת הפצמ"רים, והרחוב הזה חזר להיות מקום שקט.
• כיצד הרגיש ילד שגר ב"רחוב הפצמ"רים"?

…

בשעת בוקר מוקדמת, התעוררה קבוצת בנות המתגוררת בישוב כפר דרום לקול רעש מחריש אוזניים. הבנות הבינו שמקור הרעש מפצצת מרגמה שנחתה. הן בחנו את סביבתן הקרובה, וכשהסיקו שהפגז לא נחת בחצרן, חזרו לישון. כשהתעוררו יותר מאוחר, גילו שאין חשמל בבית. הן ניסו לתקן את הקצר החשמלי, אך ללא הצלחה.
חשמלאי הישוב הגיע. לאחר ששמע בלילה את רעש נפילת הפצמ"ר סמוך למגורי הבנות, החליט שלא לחבר את הבית לחשמל עד שלא תתברר סיבת הקצר. הוא עלה לגג הבית, וראה מולו פגז מרגמה חי. "פגז חי" הוא פגז שהמנגנון שלו דרוך ומופעל, אבל הוא עדיין לא התפוצץ. פגז חי הוא מסוכן ביותר, ובכל רגע עלול להתפוצץ.
התברר שהרעש ששמעו הבנות היה נפילת הפגז על גג ביתן, והפגז החי הזה היה מונח לו בין חוטי החשמל הקרועים ונוגע בהם. הפעלת החשמל על ידי הבנות היתה עלולה להפעיל את מרעום הפגז ולגרום לפיצוצו מעל ראשן. ב"ה שלא הצליחו לתקן את הקצר החשמלי.
• לו היית החשמלאי, מה היית אומר לבנות הדירה?

…

"שבוע לפני אסון הצונאמי, הגיעה שרת החוץ של תאילנד ליישובי גוש קטיף, אספה את העובדים התאילנדים ובקשה מהם לעזוב את הגוש ולשוב למולדתם. "מאד מסוכן פה, חזרו לתאילנד. שם זה בטוח".
הפועלים התאילנדים סרבו, הם מרגישים בגוש קטיף כמו בבית. המתיישבים מתייחסים אליהם בכבוד, והם לא רוצים לגמול "רעה תחת טובה" ולעזוב את גוש קטיף בשעת מבחן. בלי שום יוצא מן הכלל, אמרו התאילנדים 'תודה' לשרת החוץ על התחשבותה, והודיעו לה שהם מעדיפים להישאר בגוש קטיף.
השרה התאילנדית לא הבינה איך אפשר להרגיש בטוח במקום שנופלים בו אלפי פצצות מרגמה, אבל לא היתה לה שום אפשרות לכפות על הפועלים לשוב לתאילנד, והיא שבה למדינתה כלעומת שבאה.
שבוע עבר, והמקום הבטוח ביותר – תאילנד – הפך למקום המסוכן ביותר בעולם. מאות אלפי בני אדם נספו בגל הצונאמי, וביניהם עשרות אלפי תאילנדים.
• מה חשבה לעצמה שרת החוץ התאילנדית לאחר האירועים?

…

סיפר הרב גבריאלי:
ישבתי בביתי ולמדתי תורה. לפתע דפק משהו בדלת וביקש צדקה. פשפשתי בכיסי ולא מצאתי מה לתת למבקש הצדקה. נכנסתי לחדר להביא כסף. זה לא לקח יותר מדי זמן, רק שניות ספורות עד שטיל נ"ט פגע בסלון הבית במקום שבו ישבתי.
כבר קראתי כמה פעמים על כך ש"צדקה תציל ממוות", אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה לי עצמי ממש. וזה קרה.
כמובן שההלך העני נעלם מיד עם פגיעת הטיל. גם אני נזכרתי בקיומו רק אחרי שרצתי להיות בטוח ששום דבר לא קרה, ואף אחד לא צריך עזרה. עד שנרגעתי מעט ממה שקרה – נזכרתי שישבתי בסלון ממש חצי דקה קודם הפגיעה של הפצמ"ר ומישהו הוציא אותי ממקומי בסלון…
האם זה היה אליהו הנביא?
• מה חושב לעצמו הרב גבריאלי היום, כמה שנים אחרי, על המקרה ההוא?

ארכיאולוגים ומומחים קבעו כי על הדיונות הללו אין כל סימנים של חקלאות או התיישבות כלשהי. מעולם לא הצליח איזשהו בן תמותה להפריח את הדיונות הללו. רק בקרקעית הדיונות נמצאת אדמה קשה, שעליה נתגלו ממצאים של מאהלים מהתקופה התרקומיתית או מהתקופה הישראלית. ממצאים אלה הוכיחו שמעולם לא נבנו שם מבני קבע, והשטחים שימשו לכל היותר לאוהלים של שבטים נודדים. שטחים אלה הם מסוג דיונות נודדות, ועל כן אין לבסס עליהן ישוב אזרחי.

…

כשהחלו מתיישבי נצר חזני להקים את החממות הראשונות, התקשו ערביי הסביבה להבין את השיגעון שאחז ביהודים. חממות בחול? אין שום סיכוי שמשהו גדל שם. אם הערבים שכל כך הרבה שנים גרים שם אומרים שזה שיגעון, הם בטח יודעים על מה הם מדברים.
עובדה: עד שהגיעו למקום לא היה שם שום עץ, שום ירק, שום עשבים, שום חרק, שום מקק, שום ציפור- שום דבר חי. הם, המתיישבים, היו הדבר החי היחיד בחולות.
בהתחלה הם התקשו להאמין שאפשר לגדל עגבניות בחול. היו משוכנעים שאיזה משוגע הביא את הרעיון מניו-זילנד. המדריך החקלאי טען שעל החול אפשר בהחלט לגדל ירקות, אבל אם רוצים לגדל עגבניות, צריכים להביא אדמת כבול מאזור החולה בגליל, כי בלי הכבול אין סיכוי לראות ולו זנב עגבניה.
קיבלו את הצעתו. החקלאים החלו חופרים תעלות בחול, ולתוכם דחסו את אדמת הכבול, שהצמח יקלט בכבול ואז יגדל. רק לאחר שנתיים שלוש גילו שהעגבניות דווקא מסתדרות מצוין בחול גם בלי הכבול, וכל המאמץ היה מיותר לחלוטין. בעמק החולה, דווקא באותן שנים, החלו להתייאש מהחקלאות באדמת הכבול כשהתברר שמדובר באדמה קלוקלת.
למרבה הפלא, כעבור שנים החלו מעבירים חול מגוש קטיף לצפון, כדי לגדל שם עגבניות מוצלחות. היום כבר אין ספק שהחול טוב יותר לעגבניות מאדמה.
ואפילו הערבים השתכנעו: לימים הם לא הסתירו את שביעות רצונם מהשכנים היהודים החדשים, שסיפקו להם מקור פרנסה חדש, נוח ויעיל. הם גם טענו שמאז שהיהודים הגיעו יורדים יותר גשמים..

…

חזון ודבקות במטרה
הישוב נווה דקלים החל במגוריהן של שתי משפחות בשני קרוואנים באמצע החולות: יגאל וציפורה קירשנזפט, ומאיר וגאולה כהן. כמו כל החלוצים בתולדות ההתיישבות בארץ, גם הם נאלצו להתמודד עם החברים ובני המשפחה, שדיברו בנימה של: "משוגעים, מה אתם מחפשים שם לבד, באמצע הדיונות?"
לך תסביר להם שפעם עוד יהיה כאן מרכז מסחרי גדול, ויחיו כאן מאתיים משפחות. פעם אחת הגיעו ההורים של יגאל לביקור, עמדו והסתכלו מסביב, וכל שראו היה חול וחול, והבן שלהם מרצה בהתלהבות על מרכז שעתיד להיבנות, שפעם יקום כאן. חברים של יגאל מהמילואים היו מודאגים באמת: "כאן, בדיונות, אתם הולכים לקבור את הכסף שלכם?"
יגאל דיבר על מאתיים משפחות והם גיחכו. לימים ייאלץ להודות שטעה בגדול: 600 משפחות מונה נווה דקלים בשנת תשס"ה.